בשבעה באוקטובר, שמחת תורה האחרון, קיבלנו שיעור מולדת. המדינה נתפסה באחד מרגעיה המביכים ביותר. החוויה הקשה תהיה פצע מדמם שנים רבות, והצלקת, גם אם תגליד, תמשיך להכאיב בחיי האומה לעד. בצבא כמו בצבא יעשו בדק בית, ישנו הערכות, יבנו תוכניות חדשות, ואין לי ספק שיפיקו שם לקחים. אינני עוסק כאן בשאלות למה זה קרה לנו ומי אשם. בימים אלה כל דאגתנו חייבת להתרכז בלוחמים בחזית, שיבצעו את המוטל עליהם וישובו הביתה לשלום עם בשורה שהסכנה, לפחות זו המיידית, חלפה מחיינו.
המלחמה הבאה תהיה שיעור מולדת לעורף. כל עיוור יכול לראות ולהבין היכן נהיה ונשהה בעת מלחמה בשתי גזרות, או חלילה במלחמה אזורית. נידרש להסתגר בממ"דים, נזדקק למאגרי מזון ומים ביתיים לימים של מלחמה. כל אזרח ינסה להגן על בני משפחתו וסביבתו הקרובה, אך האם הוא ידע מה מתחולל ברחוב שבו הוא גר? האם ייתן את דעתו מי שומר על בניין המגורים שלו? האם ביישובים קטנים, מושבים וקיבוצים, מלבד כיתת הכוננות, שאינה יכולה להגן על היישוב לבדה, אזרחים נוספים מצוידים בנשק יודעים מה עליהם לעשות?
עלינו לקחת את עתידנו בידינו. אלפי אזרחים נושאי נשק מסתובבים בינינו. יש לקבוע לכל אחד מנושאי הנשק משימה ברורה בגזרה מוגדרת. על המפקד והאחראי בכל יישוב לדאוג שברגעי אמת כל תושב כזה יידע מה המשימה שלו לטובת הכלל. אסור להשאיר את נושאי הנשק ללא הנחיות ברורות מראש. המהומה בזמן אמת תהיה רבה, ולא יהיה זמן לחלוקת משימות מול הפרצות באזור המגורים. כל אזרח שצה"ל גייס לכוחותיו יהיה פרוס אי שם במשימה להגנת המולדת. לא תהיה בידינו היכולת לבקש מילדינו שנקראו ללבוש מדים לשמור לנו על הבית. לובשי המדים ישמרו על ביתנו הלאומי, על הבית הפרטי נשמור אנחנו.
בסיסי צה"ל נמצאים בכל מקום במדינת ישראל. מפקדת האוגדה ברעים נכבשה בידי מרצחים שכוחם היה בנשק שבידם. האם הבסיסים שלנו מסוגלים לעצור הסתערות של אספסוף? האם כל חייל יודע לאן פניו מועדות ביום פקודה, או שמא ירוץ למקום שבו יגן על גופו ולא על חבריו? אני מעריך שיהיו בסביבתנו כאלה שייכנסו לבסיסים צבאיים ולו כדי לגנוב נשק ותחמושת, ואולי אף לגנוב רכבים וכלי לחימה מכל סוג. הטענה הקבועה היא כי לא הייתה התראה מן המודיעין, אולם מודיעין לא יודע הכול ולא יידע הכול גם בעתיד. כל אדם ובעל תפקיד צריך לוודא שאם החגורה שלו תיפרם, יש בידו שלייקס לשמור שהמכנסיים שלו לא ייפלו.
יש שיטענו שאני מחזיר אותם לימי חומה ומגדל. יש אמת בדברים, אך אם חפצי חיים אנחנו ראוי שנלמד מה אירע לנו בגלל תום ליבנו, ואיך התעלמנו מכל אלה שאמרו לנו שהזאב בשער. זלזלנו באנשים שישבו בראשי המגדלורים שלנו, בדיוק כפי שנהגנו במלחמת יום הכיפורים. על כך נאמר בחומש דברים: "וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית".
לאחרונה היו מי שלא ירו באויב שהיה בדרכו לשחוט את ילדינו, משום שלא אחז נשק בידו. הגדר נהרסה בעזרת טרקטור, והאוחז בנשק שאל שאלות האם מותר לירות או אסור. ידידיי וחבריי, עם היד על הלב, אנחנו לא מוכנים להתקפה נוספת כמו זו שהייתה בשבעה באוקטובר. כיתות הכוננות נבנו לתת פתרון לגנב רכב או למחבל בודד הנכנס ליישוב, לא יותר. חובתנו לפקוח עיניים ולבדוק האם כיתות הכוננות ביישוב קטן תעמודנה מול התקפה מתואמת, כזו שתמנה רבים וחמושים מול מעטים.
כל אזרח חייב לשאול את עצמו היכן יהיה במערכה הבאה והאם יוכל לתרום להגנת הסביבה, ולא רק לסביבה העוטפת אותו ואת משפחתו. לכל אדם תפקיד נוסף בחייו מלבד המקצוע שרכש. תפקיד שמטרתו לשמור על הסביבה שבה הוא חי ועל חיי הקהילה שהוא חלק ממנה.
קיבלנו שיעור מהעבר הרחוק, שנראה היום רחוק מאוד. ראוי שנלמד גם מהעבר הקרוב שאנחנו עדיין חיים בתוכו, ומהטראומה שהביא לחיינו.
