מאחורי הדברים הקשים העוברים עלינו יושבים צוותים מדיניים לתכנן את "היום שאחרי" בעזה. זהו רגע היסטורי, שבו ישראל חייבת להבהיר לנשיא ארה"ב ולכל יתר מתכנני התוכניות שאי אפשר, פשוט אי אפשר, לדבר על "היום שאחרי" מבלי להתייחס לעובדה שיותר משבעים אחוזים מתושבי רצועת עזה הם פליטי 1948 שמעולם לא היו אזרחי קבע ברצועה.
מחנות הפליטים, על סמטאותיהם מוכות העוני והמנהרות שמתחת להן, הם חלק מתשתיות חמאס שצה"ל משמיד כעת. יותר ממיליון בני אדם נמלטו בשבועיים האחרונים מכל חלקי הרצועה אל חופיה הדרומיים, וביניהם תושבי המחנות. במהדורות החדשות בישראל היו שהעניקו לתמונות המנוסה ההמונית את הכותרת "נַכְּבָּה 2", אבל העזתים, כך מתברר, מבינים שמה שקורה להם עכשיו הוא הרבה יותר מעוד "אסון", והרבה מעבר לחזרה על מה שקרה להם ב־1948. את אירועי אוקטובר 2023 הם כבר מכנים "כַּארְתָ'ה" (כָּרֵת, פורענות קשה, קטסטרופה), לאחר שקלטו – אולי אף לפנינו – שכל הנוסחאות הישנות נקברו מתחת לעיי החורבות, ומה שהיה הוא לא מה שיהיה מעתה ואילך.
רעיון "השיבה" הפלסטיני הוא שמזין את רעיון חיסול הישות הציונית, הרעיון המרכזי של חמאס, והוא ששימר לאורך השנים את ג'באליה, את נוסיראת ואת יתר המחנות ברצועה והפך אותם לחממות של טרור. לכן "היום שאחרי" חייב להיות יום שבו, במסגרת השמדת תשתיות חמאס וביעור רעיונותיו, יוכחד הרעיון הזה ויובהר לפליטים הפלסטינים שהם לעולם – אבל לעולם – לא ישובו אל מג'דל (אשקלון), אל שייח'־מוניס (תל־אביב) או אל האדמות שעליהן קמו כפר־עזה, בארי ונחל־עוז. ואין דרך להבהיר להם זאת אלא בהחלטה כי ב"יום שאחרי" לא יוקמו המחנות מחדש, והפליטים לא יחזרו לבעבע בהם אלא ייצאו סוף־סוף מן הרצועה הצפופה מנשוא, יחדלו מלשמש בני ערובה של חמאס ויעברו למקומות אחרים. זה לא יהיה טרנספר משום שמדובר בבני אדם שכבר טרונספרו לפני ארבעה דורות, ומשום שבכל עת מלא העולם בפליטי מלחמות העוברים ממקום למקום ומתיישבים מחדש. זה יהיה מבצע הומניטרי למען הפליטים הפלסטינים: פליטי המלחמה היחידים שנמנע מהם שיקום לאורך ארבעה דורות, וכל אותו הזמן הושרשה בהם המחשבה שאין להם מוצא מחיי האביונוּת, הסבל וההשפלה, כי אם ברעיון העוועים של השמדת מדינת היהודים.
ב־48' מנו הפליטים הפלסטינים כמה מאות אלפים, ואפשר היה ליישבם במסגרת "חילופי אוכלוסין" כנגד מאות אלפי הפליטים היהודים שהגיעו לישראל מארצות ערב. מאז ועד היום קמו פליטים פלסטינים רבים, כל מי שהיו מסוגלים לכך, נחלצו מתוך המכלאה המכונה "רצועת עזה", והתיישבו ברחבי העולם בכוחות עצמם. כך או כך, עכשיו יידרשו ישראל, ארה"ב והקהילה הבינלאומית לגבש תוכנית רב־שנתית לשיקום הפליטים שנותרו עד כה בעזה, ולנהל מבצע מורכב שיעלה מיליארדים. ארה"ב, מדינות אירופה ומדינות "הסכמי אברהם" יידרשו לסייע בביצוע ובמימון, וכמובן גם שכנותינו מצרים וירדן, אם מפני שירצו ואם מפני שארה"ב תגרום להן לרצות. ואחרון חביב: האו"ם יידרש להשקיע במטרה החיונית הזאת ולו מעט מהון התועפות שהשקיע לאורך 75 שנה בהנצחת בעיית הפליטים הפלסטינים באמצעות סוכנות אונר"א.
אם עד לא מזמן נתפסה תוכנית בינלאומית לשיקום הפליטים הפלסטינים כבלתי ישׂימה, הרי במציאות שנוצרה בשבועות האחרונים לא ייתכן כי תוכנית כזאת לא תונח במרכז הדיונים על "היום שאחרי". כשם שברור כי שטחים נרחבים ברצועת עזה יפורזו לטובת רצועת ביטחון ריקה מתושבים, כשם שברור כי צה"ל יחזור לציר פילדלפי ואף ירחיב אותו, כך חייב גם ביטול מחנות הפליטים להיות מובן מאליו. בימים שאחרי "היום שאחרי" צריכים להישאר בחוף הנגב המערבי רק כחצי מיליון התושבים הקבועים של עזה ובנותיה, ולגבי עתידם אולי אכן ניתן יהיה ליישם את ההצעות שמעלות כעת ארה"ב ואירופה.
עוד יבוא גם זמנן של חממות חמאס שאונר"א מטַפחת ביהודה ובשומרון. כוחות צה"ל הרסו השבוע את שער מחנה הפליטים ג'נין, שבמרכז קשתות הבטון הגבוהות שלו – בין תמונות ענק צבעוניות של מחבלים שאהידים – התנוססה במשך שנים ארוכות הכתובת בערבית: "מחנה ג'נין – תחנה בדרך לַשיבה". קריסת השער הזה היא כנראה עדות נוספת לקריסת הקונספציות שבחסותן התעלמה מדינת ישראל מבעיית הפליטים הפלסטינים, עד כדי הימנעות מדיון בה אפילו במסגרת הסכמי ה"שלום" שעליהם חתמו מנהיגיה מעת לעת.
