הרב קוק האב כתב כבר לפני כמאה שנה על שלושת הכוחות הנאבקים ביניהם בתוך העם היהודי: הדתי, הלאומי והאוניברסלי. למעשה, אלה כוחות שנאבקים ביניהם בכל אומה, ובקרב האנושות כולה. זוכרים את השאלות מתנועת הנוער: מה אתה יותר – יהודי, ישראלי או אדם?
עד מלחמת יום הכיפורים שלט בישראל האתוס הלאומי: הישראליות. היא עיצבה כאן, כמעט בלעדית, את הסמלים של חצי היובל הראשון: הדגל, הצבא, הקיבוצים, ריקודי העם; וגם את הערכים של אותן שנים: סולידריות, מסירות למען הכלל, וגם לא מעט חוצפה ומקוריות שגלשו גם ליהירות. לא כולם כמובן פעלו לפי כללי הישראליות, אבל הדומיננטיות שלה הייתה כל כך גדולה ועמוקה, שהיוצאים מן השורה הרגישו חריגים, לעתים אפילו אשמים, ובכל אופן בוקרו וגונו על ידי הכלל.
משבר מלחמת יום כיפור טרף את הקלפים. פתאום היה נראה שלא רק הנהגה ספציפית כשלה כישלון ספציפי אלא שכל הנחות היסוד התבדו, ואין לישראל תקנה אם לא תשנה את האתוס הדומיננטי שלה. כאן התחיל הפיצול: האליטה הדתית פנתה ימינה – פוליטית וגם רוחנית – והחלה לחשוב שרק העוגן הדתי הוא שיושיע את ישראל. שם החל התהליך של נטישת "הברית ההיסטורית" של הציונות הדתית לא רק עם תנועת העבודה, אלא בהדרגה עם האליטה החילונית כולה, והעדפת הברית עם העולם החרדי. מנגד, האליטה החילונית פנתה שמאלה – פוליטית וגם רוחנית – והחלה לאמץ בהדרגה את האתוס המערבי־ליברלי. השמאל פחות קרא לעצמו "ציוני" ויותר "ליברלי", וממילא גם בעלי הברית שלו היו פחות אנשי הציונות הדתית ויותר החוגים "המתקדמים" במערב, ובהמשך אפילו הציבור הערבי בישראל.
התהליך הדו־קוטבי הזה יצר הסלמה מובנית במערכת היחסים בחברה הישראלית. אם האתוס הלאומי איחד אותנו, הרי שההיפרדות לאתוס דתי ואתוס ליברלי הלכו וקיטבו בינינו, שלב אחרי שלב, בהקצנה הדדית: ככל שאלה הקצינו ימינה, האחרים הקצינו שמאלה, וממילא גרמו לעוד שלב של הקצנה הדדית, וחוזר חלילה. וממש לא משנה מי בדיוק ירה את הירייה הראשונה בתהליך ההרסני הזה. כך הגענו לשיא הקיטוב של השנה האחרונה, כשכל מחנה משוכנע שוויתור כלשהו ליריב הוא מדרון חלקלק שיוביל את המדינה כולה לאסון, ולכן אסור לו למצמץ, גם אם כולנו נצא מופסדים.
היסטוריונים הצביעו על כך שלא במקרה תהליכים כאלה קורים בדור הרביעי לתקומתן של מדינות. אלה "צרות של עשירים", כאשר עצם הקיום הלאומי, "ברית הגורל", נראה מובטח, ועכשיו אפשר להתכתש על הייעוד. ואז, הטוויסט בעלילה: האויב מנצל את הכאוס כדי להכות מכה איומה, מבחינתו מכה ניצחת, ולפתע האתוס הלאומי וברית הגורל חוזרים במלוא העוצמה. ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, לא רק נלחמים זה לצד זה אלא גם מחבקים זה את זה. אנשים שהיו מוכנים למנוע מיהודים דתיים להתפלל תפילת יום כיפור אם תהיה זו תפילה נפרדת, הכשירו כעבור שבועיים את המטבח כדי לאפשר ללוחמים דתיים לאכול גם מתוצרתם.
המעגל ההרסני שנפתח במלחמת יום כיפור אולי נסגר עכשיו, בדיוק חמישים שנה אחרי, ואיתו ההבנה שזהות דתית או ליברלית כתפיסות ייעוד שונות, משניות לעצם הקיום, לגורל המשותף. פתאום מתברר שהאתוס הלאומי, הפעולה המשותפת למען הקיום, סוחפים לא רק המוני צעירים חרדים, אלא גם לא מעט ערבים, שרוצים גם הם להיות חלק מן היחד המשותף.
מדברים עכשיו על האיסור לשכוח גם בשש אחרי המלחמה את הלקח הביטחוני – לא להסכים עוד להכיל מתקפות בהדרגה גוברת כנגד המדינה; מבקשים לזכור את הלקח המדיני – לא יהיה שום הסדר שלא יישען על פרטנרים שיש להם עניין אמיתי בשלום, ועל הסדרי ביטחון חד־משמעיים. לצידם, חשוב מאוד לזכור גם את הלקח החברתי־פנימי: ברית הגורל קודמת לברית הייעוד. האתוס של הנאמנות לזהות היהודית והאתוס של כבוד האדם ראויים מאוד לקידום. אבל לעולם, לעולם, אסור להם לסכן את עצם הקיום: לא סיכון ביטחוני בהזיות משיחיות דתיות או בעקרונות ליברליים מנותקי מציאות; לא סיכון של עצם היחד הלאומי, בהצבת עמדות קיצוניות מדי מכיוון כזה או אחר.
ועוד עניין חשוב: ערביי ישראל, 21 אחוז מהאוכלוסייה, לא ילכו לשום מקום. אם לא נמצא דרך לשלב אותם בתוך האתוס הישראלי, הם יבקשו אתוס קולקטיבי מסוג אחר: פלסטיני, פאן־ערבי או אסלאמיסטי. זה בנפשנו.
