השבוע שוב התבשר פעיל הר הבית על כוונה להרחיקו מירושלים למשך זמן של עד חצי שנה, בעילה של מה בכך. הפעם מדובר בחנוך מנסבך, פעיל תנועת "חוזרים להר". הסיבה להרחקתו: הבאה חוזרת ונשנית של כבשים להר הבית לשם הקרבת קורבן התמיד. אלוף פיקוד העורף כתב למנסבך שהרחקתו נשקלת "על רקע מידע רגיש… המצביע על כך שיש בפעילותך כדי לסכן את ביטחון המדינה והציבור… מוכר כי הנך בוחר לממש את פעולותיך תוך מודעות לסיכון הביטחוני הנשקף מהן לחיי אדם. על רקע האמור, שהייתך מהווה סיכון לביטחון האזור… הנך מוכר כמי שמרבה לנסות ולממש פעולות פרובוקציה למול הר הבית – מהפרת נהלי הביקור, כוונות לכניסה דרך שערי מוסלמים ונסיונות להכנסת גדיים להר הבית". לך תסביר לאלוף הפיקוד הנכבד שמדובר בכבשים ולא בגדיים, כי לקורבן התמיד נדרש דווקא כבש.
במקביל, מאז תחילת המלחמה משטרת הר הבית עצרה, עיכבה או הרחיקה כמה וכמה יהודים בשל "עבירות" המצויות פחות או יותר באותה דרגת חומרה: צעיר שהשתחווה בסתר, רב אשר מחה על הדרישה המשטרתית להתקדם במסלולו, יהודי נוסף שהתיישב ליד שער הרחמים במהלך נפילת אפיים, אחר כי התפלל בקול רם. מאחד העולים המתמידים נמנעה החודש העלייה להר בטענה שב־2021 הפר שם את "הכללים". כמה צעירים אותרו עם תפילין בבידוק ונעצרו או הורחקו ויהודי נוסף עוכב מאחר ש"דיבר במהלך התדריך המקדים". במקרה אחר הסתערו שוטרי ההר על החומה המזרחית, כדי לאתר צעיר שתקע בחצוצרה מחוץ לשטח המתחם לרגל תענית שהוכרזה עקב המצב.
ולא שאין הפרות חוק חמורות יותר שיש לאכוף בדחיפות בשטח ההר. מנהל מסגד אל־ אקצה, שייח' עומר אל־קיסוואני, יו"ר עמותת חמאס הפועלת בהר כבר שלושים שנה באין מפריע ומורשה חתימה מטעמה, מוסיף להסתובב בהר כבתוך שלו וזוכה ליחס של אח"ם. הוא גם חברו של פאדי אבו־שחידם – מי שרצח לפני שנתיים את אליהו קיי ביציאה מהר הבית. בשבוע שעבר שמעתי בקשר המשטרתי הוראה לאפשר להכניס למשרדו של קיסוואני שברחבת כיפת הסלע גלוני מים מינרליים. מדוע למען ה' זוכה אל־קיסוואני לחסינות מידי מדינת ישראל? לא ברור.
17 פיגועים בנשק חם וקר בוצעו בהר ובשעריו מאז 2017, ובכל זאת אין גלאי מתכות בתשעת שערי ההר המיועדים למוסלמים, אלא רק בשער היחיד המיועד לכל השאר. אלוף פיקוד העורף דואג להרחיק מההר לזמן ממושך יהודים שמבקשים להיכנס דרך השערים הללו במקום בשער המיועד להם, אבל כנראה מעט פחות מוטרד מנשק הנכנס דרכם במקביל לאתר המקודש. ולא מופרך כלל להניח שבהר מוסלק נשק. לפני חודשיים עבר מתחת למכ"ם התקשורתי הישראלי אירוע שבמסגרתו נפצעה ערבייה מקליע אקדח תועה בשטח ההר, קליע שעבר בכף ידה והמשיך אל הכתף. משטרת ישראל התעקשה שהירי בוצע מחוץ לשטח המתחם, אבל מצד שני קשה להניח שקליע אקדח שנורה מהר הזיתים, למשל, היה מחולל נזק כזה.
קיים דמיון מצמרר בין ההתנהלות הישראלית בהר הבית לבין זו שנהגה ביחס לחמאס־עזה עד שמחת תורה, וזו שעדיין נוהגת כלפי האויב בשאר החזיתות. בכולן שלטה או שולטת מדיניות מנוגדת להיגיון, כזו שמתעלמת במודע מחובת נטרולו של הפיל העצום והזועם שבאמצע החדר ומתמקדת בצעדים שבאופן מופרך נדמה לה שיוכלו לפייס אותו. בלבנון האשליה התורנית האחרונה הייתה מאגרי גז, שחיזבאללה היה אמור כביכול לשאוף אל ריאותיו ולהירגע. בעזה – דמי פרוטקשן, סולר, בטון, מים וחשמל. ביו"ש – שלל מחוות "לחיזוק הרשות", ואילו בהר הבית – התנכלות ממסדית לעלייה היהודית למקום ומתן חופש פעולה לגורמי אויב בלב בירת ישראל. זו תפיסה שגם בת יענה הייתה נעלבת אם היו קוראים אותה על שמה, אבל כוללת את הנטייה המוכרת לרמייה עצמית, כל מה שרע במדינת היהודים ברגעים בהם היא שוכחת את עצמאותה ואת העובדה שאיננה עוד על תקן ועד קהילה בתחום המושב היהודי.
נדמה שכיום ברור לכול שלולא החשש העצום מלהרגיז את חמאס לאורך השנים, היינו יכולים להשמיד אותו ולשחרר את חבל עזה במספר נפגעים נסבל ונמוך בהרבה. דווקא הדחייה החוזרת ונשנית של ההכרעה גבתה מחיר דמים בלתי נתפס. הוא הדין, אחד לאחד, בדחיית התמורה המתבקשת בהר הבית. הרשויות מונעות בכל כוחן צעדים דמוקרטיים פשוטים דוגמת חופש כניסה וחופש פולחן ליהודים בהר. זאת מתוך תבהלה עצמית וטענות כאילו פעולות מעין אלו יקימו עלינו את המוסלמים בכל העולם. מומחי ביטחון שלא חזו את אירועי שבעה באוקטובר מתפרנסים מיצירת תסריטי אימה על מה שיקרה אם רק נאפשר ליהודים להסתובב בחופשיות בהר הבית – ובכך אולי מביאים להתפרצות עתידית נוראה בהרבה.
העקשנות להוסיף ולהפעיל את משטרת הר הבית במעקב אחרי תנועות הגוף והשפתיים של יהודים, ההתעקשות ההזויה לראות ביהודי שתוקע שם בשופר או בחצוצרה איום על ביטחון המדינה, תוך מתן חופש פעולה מוחלט בהר לגורמים שבאמת מאיימים שם על ביטחון ישראל – מזמינה אסון. הקרבת החוק, זכויות האדם וגם הכבוד הלאומי לטובת המולך הגדול שההנהגה הישראלית סוגדת לו – "השקט" – היא הסיבה שאף פעם לא באמת שקט כאן וגם לא יהיה שקט. מכרנו את נשמתנו תמורת הסם הזה ולא זכינו לשאוף ממנו אפילו קמצוץ. ומה הפלא? מי שהיה אמור למכור לנו אותו הבין שדי לנו באשליה.
בישראל קיים כיום מחסור חריף בכבוד לאומי, ובהר הבית יותר מאשר בכל מקום אחר. מועדים מוסלמיים זוכים שם לכבוד ויקר ואילו המועדים היהודיים אינם נספרים כלל. הכדורגל הערבי ברחבת ההר זוכה ליותר הערכה משטרתית מאשר רגשות היהודים בו וטקסיהם הדתיים. האויב לא חדל מלהעלות את אל־אקצה על ראש שמחתו והדבר מתבטא באינספור כרזות רשת ואפילו בשם המלחמה, לעומת השם הסתמי לחלוטין שאנחנו הענקנו לה מצידנו. יצור מהמאדים לו ינחת כאן יסיק מיד שלאויב יש קדושות ברורות שעליהן הוא מוכן למסור את הנפש, ואילו אנחנו? אנחנו רק רוצים לישון בשקט.
זה תסביך של ההנהגה ובפירוש לא של העם. כל סקר בשנים האחרונות הוכיח שהציבור רחוק בעמדותיו בנוגע לחופש פולחן ליהודים בהר מאלו של הנהגתו ותומך בכך בחום, וזה עוד לפני טלטלות דעת הקהל שהביאה, ושבהכרח עוד תביא, המלחמה. ובקיצור: ההכרעה בהר כמו בשאר החזיתות תתרחש במוקדם או במאוחר. השאלה היחידה היא מהו המחיר שייגבה עד לעשיית המובן מאליו.
