מלחמת שמחת תורה מגיעה לסוף השבוע הרביעי, וכעת נראה כי כל תרחיש עודנו אפשרי – מהפסקת אש שתכלול את השבתם של חלק מהחטופים, ועד להתרחבות המלחמה לחזית הלבנונית, ואולי אפילו לאיראן.
האם ביקור בלינקן מעיד שמתבשלת מערכה גדולה יותר? האם יש סיכוי שהמלחמה תכלול גם את איראן, שכן באזורנו התאספו כבר כוחות צבאיים בינלאומיים בהיקפים שלא נראו כמותם עשרות שנים?
היעד הגדול ביותר של צה"ל הוא בית החולים שיפא, במרכז העיר עזה. על פני השטח יש במקום אלפי חולים ופליטים, אך בקומת המרתף מסתתרים מפקדי חמאס. אחת הסיבות לכך שצה"ל מכיר היטב את שיפא היא שישראל עצמה בנתה את מרבית מתקני בית החולים – כולל את הבונקרים שמתחתיו – עוד בימי המנהל האזרחי בעזה בשנות השמונים. אכן, הרעיון להקים מפקדה צבאית מתחת לבית החולים נהגה במקור על ידי ישראל. חדי העין יוכלו להבחין בדמיון שבין מבני בית החולים לבין מכללת בצלאל בירושלים. בבצלאל אין אומנם בונקרים, אבל אותם אדריכלים תכננו את שני האתרים.
עוצמת אש מוגברת
שם המשחק בפעולה הקרקעית הרחבה של צה"ל הוא מסה ותוקפנות. כל כוח בעומק הרצועה משלב לוחמי חיל רגלים ושריון, המקבלים סיוע מחיל האוויר ומכוחות התותחנים. לצידם יש לוחמי הנדסה שמטפלים במטענים ומסלקים מהדרך מכשולים גם באמצעות דחפורי די־9. לוחמי יחידת "עוקץ" נמצאים אף הם בשדה הקרב עם הכלבים שלהם, ובכל רגע נתון, בכל אזור בשטח, יכולים להשתלב לוחמי היחידות המובחרות של צה"ל.
חיל האוויר לבדו תקף כמעט 15 אלף מטרות מאז תחילת המלחמה, כולל ההפצצות הכבדות על האזורים שכוחות הקרקע התעתדו להיכנס אליהם. אבל מה שמאפיין את הלחימה עד כה הוא דווקא התחכום והתגברות קצב אש ככל שהזמן עובר – שמגיע לממדים שלא נראו כמותם. לא מדובר רק בהפצצות "ריכוך", אלא גם בסיוע צמוד מאוד לכוחות. באחד המקרים שילח חיל האוויר שמונה פצצות בזו אחר זו לעבר רחוב שצה"ל עמד להיכנס אליו.
ספיקת האש יכולה להגיע גם לעשרות מטרות שמטופלות בו־זמנית – מהים, מהאוויר ומהיבשה גם יחד. ההתקפות על יעדים בעלי חשיבות אסטרטגית נעשות בפיקוד המטה הכללי. קרוב לכוחות הלוחמים ניתן הסיוע האווירי באמצעות "מרכזי אש" במפקדת אוגדת עזה ברעים ובפיקוד הדרום בבאר־שבע. משם מנהלים גם חיסולים של יעדי שב"כ. לצורך הפעולות הללו מבצעים כוחות הביטחון מעין "מכרז": בכל פעם שצצה מטרה חדשה – מה שקורה ללא הרף – נבחר האמצעי שיתקוף אותה במהירות וביעילות הכי גבוהות, לא משנה כיצד. גם מטוסים ללא טייס מרחפים באוויר ללא הפוגה, כשהם מוכנים לשחרר את הטילים שלהם. הכול צריך לקרות בזמן אמת, ובדיוק גבוה במיוחד.
קחו לדוגמה את הקרב במחנה הפליטים ג'בליה שבצפון הרצועה ביום שלישי: זהו המחנה הגדול ביותר בשטחים הפלסטיניים, ואחד המקומות הצפופים ביותר בעולם – כ־100 אלף איש התגוררו שם לפני הפינוי בשטח של כ־1.4 קילומטר רבוע. צה"ל השתדל "להשטיח" את רוב המבנים באזורים שעמד להיכנס אליהם, אבל מבנה בן כמה קומות נותר עומד על כנו, משום שהוא צמוד למתקן רפואי ולבית ספר. במהלך תנועת הכוחות נפתחה לעברם אש מאחת הקומות הגבוהות במבנה, ולכן הלוחמים סימנו את הבית, ובתוך כמה שניות הוא כבר הושמד מהאוויר.
ככלל, הפעילות של צה"ל בלב עזה משבשת את כל תוכניות ההגנה של חמאס. לא לכל המפקדים שלהם יש מקום במנהרות. חלקם עדיין מנסים לפעול מתוך מפקדות בלב אזורים מאוכלסים, לפי החשיבה "של פעם", ששם צה"ל לא יתקוף אותם. אלא שאחרי זוועות טבח שמחת תורה, ההיתר שניתן לצה"ל מצד מדינות המערב לפעול כדי להשמיד את חמאס הוא כמעט בלתי מוגבל – וממילא כל האזרחים הפלסטינים התבקשו להתפנות מאזורים אלה מבעוד מועד.
שב"כ ממשיך לאסוף מידע ללא הרף על מקום הימצאם של המפקדים בארגון הטרור. אלה שמגיעים לביתם או למפקדות מהווים, אם כן, פצצה מתקתקת שיכולה להתפוצץ על בני משפחותיהם ושכניהם. עדות לעוצמת הכוח הצה"לי בא למשל לידי ביטוי בתקיפת ביתו של מפקד גדוד ג'בליה בחמאס, איבראהים ביארה. הפצצה שהשמידה את ביתו הרסה גם מנהרה שנחפרה מתחתיו. כתוצאה מכך התמוטט הרחוב כולו, כולל כמה מבנים אחרים שקרסו – אף שצה"ל לא התכוון כלל לפגוע בהם.
בניגוד לחשיבה המקובלת, צה"ל התכונן במשך שנים למערכה בעזה, כולל ללחימה מול מנהרות. הוביל את ההכנות תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, שעתה מנהל את המשך בניין התוכניות מפיקוד הדרום בבאר־שבע. אלא שבלחימה כמו בלחימה, ועל אף ההישגים הגדולים, לא הכול מתנהל בתנאי מעבדה, והאבדות כבדות מאוד. נפילתו של מפקד גדוד השריון מחטיבה 188, סא"ל סלמאן חבקה – פחות מחודש אחרי שהוביל את הטנק הבודד שלחם בגבורה מול מחבלים בבארי – מראה עד כמה המפקדים נמצאים תמיד קדימה.
המחבלים מנסים להצמיד מטענים לכלי הרכב הממוגנים של צה"ל ולירות לעברם טילים נגד טנקים, כשהם מגיחים ממנהרות חבויות. זו המערכה הראשונה שבה צה"ל משתמש בעזה רק בכלים ממוגנים מאוד, כמו טנקי מרכבה או נגמ"שי מרכבה (נמ"רים), המצוידים במערכת "מעיל רוח" שמזהה טילים המתקרבים לכלי הרכב ומיירטת אותם. בדומה לכיפת ברזל, גם במקרים אלה אין 100 אחוזי הצלחה, אף שעד כה המערכת הצליחה למנוע פגיעות רבות. בנוסף, הצליח צה"ל לחסל את מפקד מערך הנ"ט של חמאס, מוחמד עצאר. הלוחמים בשטח מתמודדים עם ירי נרחב של פצצות מרגמה, ובצבא פרסו מעל כלי הרכב רשתות הגנה נגד איום הרחפנים הממולכדים.
האסון שבו נהרגו 11 לוחמי צוות גבעתי בנמ"ר הוא אחד ההישגים הגדולים ביותר של חמאס השבוע. מנגד, מחבלי ארגון הטרור נחלו עשרות מפלות, כולל הקרב ההרואי שניהלו לוחמי גדוד 13 של גולני בלילה שבין רביעי לחמישי, שבו כוח מיוחד של חמאס ניסה לתקוף אותם כשיצא מתוך המנהרות. הכוח העזתי הושמד ברובו, ללא אבדות לכוחותינו.
נשק שובר שוויון
עוד בשבוע הראשון הבנו שהלחימה תיארך עוד זמן רב, בדיוק כפי שנאמר מראש לציבור. ימים קשים עוד לפנינו. שר הביטחון יואב גלנט שב והגדיר השבוע את יעדי המלחמה בשפה ברורה לכל נפש, כשאמר שבפני מחבלי חמאס ניצבות שתי אפשרויות בלבד: "להיכנע או למות".
לחימה כזאת, הנמשכת שבועות רבים, מצריכה "כלכלת חימושים" – גם של חמאס, שיורה יחסית מעט רקטות, בניסיון לא לכלות את מאגריו, וגם של צה"ל. צה"ל אומנם מפעיל אש בכמות חסרת תקדים, אף שהלחימה בצפון עדיין מתנהלת ב"עצימות נמוכה", אולם הוא מודע לבעיה האפשרית של החימושים.
בהקשר זה כדאי להזכיר את המאמצים המשניים לתמיכה בלחימה, כמו למשל הרכבת האווירית של תחמושת שמגיעה ללא הרף מארצות הברית, שבלעדיה המערכה הזאת לא הייתה יכולה להימשך. במקביל נעשים מאמצים עליונים, 24/7 ממש, בכל התעשיות הביטחוניות בישראל כדי לייצר תחמושת ואמצעי לחימה. ישנם אפילו ניסיונות לקדם את הפיתוח של אמצעי לחימה חדשים, "שוברי שוויון", שצה"ל יוכל להטיל למערכה. מערכת אחת שניתן לפרט על אודותיה היא "מגן אור" ליירוט רקטות על ידי קרני לייזר, שמפתחת חברת רפא"ל. התכנון כעת הוא להכניס אותה לשימוש מבצעי ב־2025, אך נראה שכמה ממרכיביה ינוסו כבר במערכה הנוכחית – אף שלא ישאירו את חותמם באופן משמעותי.
הנה עוד מאמץ משני חשוב: כדי לחבר בין כל מערכי צה"ל, וכך לקלוט כמויות אדירות של מידע, יש צורך בשטחי אחסון ממוחשבים ובאמצעי קשר אמינים ומהירים. אגף התקשוב של צה"ל הקים לשם כך חמ"ל מיוחד בצריפין, שבו מנסים, בין השאר, לפתור את הבעיות שנוצרו בגלל שהמלחמה פרצה באמצע עדכון גרסה של מערכות התקשורת המכונות צי"ד ("צבא יבשה דיגיטלי") במערך המילואים של הצבא.
בנוסף, במקביל לפעילות שתכליתה למוטט את חמאס, פועלת בצה"ל כל העת המפקדה המיוחדת בראשות אלוף במיל' ניצן אלון, שתכליתה בראש ובראשונה להחזיר את החטופים הביתה. בהקשר הזה, למרבה הצער, ככל שחולף הזמן כך פוחתים הסיכויים למהלכי חילוץ כמו המבצע הנפלא שהוביל שב"כ, שבסופו הוחזרה הביתה טוראית אורי מגידיש.
ככל שעובר הזמן מתבררים גם עוד פרטים על סוגיית ההתראה שלא הייתה לפני הטבח בשמחת תורה, שלמרבה הצער אי אפשר שלא לעסוק בה. אמיר בוחבוט פרסם בוואלה כי אלוף פיקוד הדרום, ירון פינקלמן, קיצר עקב ההתראות את חופשתו בצפון והגיע בבוקר החג למפקדת הפיקוד. ניתן גם לפרסם כעת כי כל שרשרת הפיקוד במפקדת אוגדת עזה, כולל מפקדי החטיבות האזוריות וקציני האג"מ, הגיעו למפקדה ברעים עוד לפני פתיחת המתקפה של חמאס. אלה רק סימנים מעידים נוספים לחשיבות שכן יוחסה בצבא להתראות שעלו מהשטח, אשר הביאו את רונן בר, ראש שב"כ, לשלוח לאזור העוטף את צוות טקילה כדי להתמודד עם איום אפשרי של חטיפה.
הכוח המיוחד הזה של שב"כ מלווה תמיד בכוחות שאינם שייכים לארגון, כמו לוחמי היחידה המשטרתית המיוחדת ימ"מ, ונחשב איכותי במיוחד. אלא במקרה של שמחת תורה התגבורת הזאת לא עמדה מול השיטפון של אלפי מחבלי חמאס שחדרו לישראל, שלפי הפרסומים השבוע מנו לא פחות מ־3,000 לוחמים.
ובכל זאת, קשה לקלוט מדוע על אף כל הסימנים הללו, ולמרות שהמפקדים הבכירים חזרו לשטח, לא ניתנה התראה מינימלית לכוחות הלוחמים בשטח – התראה שאולי הייתה יכולה למנוע מקרי טבח כמו הרג לוחמי גולני במיטותיהם בקרוואנים שהוצבו ליד מעבר ארז.
כשמתייחסים לסוגיה העזתית, אף פעם לא מוקדם מדי להתחיל לדבר גם על היום שאחרי. השבוע פרסם נדב איל רעיון שבדקה ישראל, שלפיו יוסכם על הפסקת אש שבמסגרתה יתאפשר לראשי חמאס לעזוב את רצועת עזה בתמורה לשחרור החטופים הישראלים. הלוואי. כרגע זו בעיקר משאלת לב ישראלית, שכן חמאס עדיין רחוק מלהיכנע.
מי שמוביל את הדיונים שנערכים בישראל לקראת "היום שאחרי המלחמה" הוא האגף הביטחוני במטה לביטחון לאומי. בצוות המיוחד הזה חברים גם נציגים של אגף התכנון בצה"ל, משרד החוץ, שב"כ ועוד. הדיונים נמצאים בשלב ראשוני בלבד, וממילא, כאמור, סיום המלחמה עדיין אינו נראה באופק.
הדיונים הללו נאלצים להתחשב בגורם שפוגע גם במאמצי ההסברה הישראליים, שנועדו להאריך את האור הירוק שמעניקה הקהילה הבינלאומית להמשך הלחימה: שרי עוצמה יהודית והציונות הדתית. שר הביטחון גלנט רגז השבוע על שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שבחר דווקא כעת לעכב את העברת כספי המיסים לרשות הפלסטינית, שישראל היא זו שגובה אותם במקום הרשות. במטה לביטחון לאומי ניסו להסביר לשר כי בניגוד לטענה שהרשות וחמאס "הם אותו דבר", יש הבדל גדול בין רצועת עזה ליהודה ושומרון. במקביל, במערכת הביטחון יש חשש רב מפעולות של השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר, שנתפסות כניסיונות להתסיס את הציבור הערבי בישראל, במטרה להכניס גם אותם לקלחת הלוהטת כעת.
גם בלי פרובוקציות שונות, המצב ביהודה ושומרון מתוח מאוד. מבחינת צה"ל ושב"כ, זו "זירה" לכל דבר. עדות לכך היא פיגוע הירי אתמול, שבו נרצח חייל המילואים רס"ל אלחנן קליין מעינב, שעשה את דרכו מהמילואים לביתו.
משחק של איתותים
כל העיניים נשואות היום לנאומו של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, שאמור לשאת דברים אחר הצהריים, בזמן שלישראל מגיע שוב מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן.
האם הביקור מעיד על כך שמתבשלת כעת מערכה גדולה יותר? האם יש סיכוי שהמלחמה תכלול גם את איראן, שכן באזורנו התאספו כבר כוחות צבאיים בינלאומיים בהיקפים שלא נראו כמותם עשרות שנים?
בינתיים ישראל כבר פינתה עשרות יישובים בצפון, ואף פרסה כוחות אדירים לכל אורך הגבול. בין ישראל וחיזבאללה מתנהל בשלב הנוכחי משחק של איתותים: חיזבאללה מנסה להכאיב לצה"ל באמצעות ירי של טילים נגד טנקים, וארגון הטרור גם מאריך את טווח ירי הרקטות לעבר היישובים הישראלים. צה"ל מגיב בירי ללבנון, ובינתיים ידו של הצבא על העליונה ברוב המקרים: בשבועיים האחרונים מעגלי האש נסגרים במהירות רבה, שמדהימה את חיזבאללה. הארגון מונה כבר עשרות הרוגים.
צה"ל גם מנצל כל ירי בתגובה להתגרות של חיזבאללה כדי לחסל עמדות של הארגון השיעי, ובמיוחד את אלה הקרובות לגבול עם ישראל. עיקר הנפגעים של צה"ל עד כה היו בימים הראשונים לאחר פרוץ המערכה בדרום. השבוע גם היו גם נפגעים בהתהפכות טנק של אנשי מילואים.
אך מה מתכנן נסראללה, ומה האינטרס האמיתי של ישראל בנוגע לזירה הצפונית ולאיראן? ייתכן שבקרוב נדע.
