היממות האחרונות במלחמה עומדות בסימן שלושה נאומים והצהרות ששמענו בסוף השבוע: נתניהו, בלינקן ונסראללה. שלושתם מספרים את סיפור המלחמה ברגע הזה.
מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה נאם ביום שישי ובניגוד לנטייה הפרשנית המקובלת נאומו לא היה נאום תבוסתני, רחוק מכך. הוא היה נאום המתחים. מנהיג חיזבאללה מצוי במערכת של מתחים בדיוק כמו ישראל והוא ביטא אותם בדבריו. מצד אחד, עניינו בהרחבת הלחימה מול ישראל כדי לסייע לחמאס; ומהצד השני, ההבנה שבמהלך זה הוא עלול לסכן את לבנון. ולכן, בנאומו הציג גישת ביניים ממנה השתמע מפורשות כי לפי שעה הוא עדיין לא משחרר את הנצרה, אך גם לא ויתר על האופציה הזו.
בשטח, נסראללה משחק פוקר, תחת המעטה של המשך מלחמת התשה בצפון שמגדירה את אזור הגליל כ"עוטף לבנון" כמקבילה של "עוטף עזה". זה אומר שיש לו עדיין קלפים בשרוול כדי לסיים את המלחמה בהישג. ההישג מבחינתו יהיה כישלון ישראל בחיסול חמאס והותרת מחנה ההתנגדות שלם על שלל חוליותיו המחוברות לראש הנחש בטהראן.
לנסראללה יש סיבות לאופטימיות זהירה. מי ששמע את נאום מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן בסוף השבוע יכול להתרשם שחל שינוי מסוים במצב, ולאו דווקא לטובת ישראל. הרבה מילים שפך מזכיר המדינה על הומניטריזם, הפסקת אש ועוד גיבוב של טקסטים מביכים על שלום, שתי מדינות ואמפטיה אישית לילדי רצועת עזה הפלסטינים.
ישנה דעה שלפיה מדובר במס שפתיים בלבד שמיועד לאוזני הגורמים הפרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית. אבל, צריך ואפשר לפקפק בתקפות הטענה, הרושם הוא שזו אינה הצגה. אלה הם חומרי הגלם שמגדירים את המפלגה הדמוקרטית האמריקנית. זה הנשיא ביידן. עמוס סתירות מובנות והרבה "קצרים" רעיוניים שמביאים את האמריקנים לסוג של אוקסימורונים: מצד אחד לתמוך בחיסול חמאס ומצד שני לצדד בהקמת מדינה פלסטינית שעלולה לייצר תרחישי אימה דומים לזה של 7 באוקטובר.
אם נוסיף לגמגום האמריקני את ההפגנות ברחבי העולם ואירופה בפרט (ברלין, לונדון, אוסלו, וכו') בתמיכה בחמאס נקבל את תחילת נקודת ההיפוך ואת השעון שמתחיל לתקתק לרעת ישראל, ואת זה הבין גם נסראללה, שקרא להתגייסות גורמים אסלאמיים ואחרים לטובת המערכה.
זה מביא אותנו ישירות לליבת המתח בו ישראל נמצאת, בין ההבנה שצריך זמן רב כדי לנקות את עזה (במונחים של חודשים) לבין ההבנה כי מלחמה ארוכה יוצרת שחיקה כפולה. השחיקה האחת היא באשראי הבינלאומי כולל זה האמריקני להמשך המלחמה ברצועה, קל וחומר כלפי ניסיון ישראלי שנראה כרגע על סף המופרכות, לסמן בשלב השני את חיזבאללה כיעד צבאי במסגרת המאמץ לשינוי דמותו של המזרח התיכון.
השחיקה השנייה והמשמעותית לא פחות היא בחזית הפנים ישראלית. כבר שומעים מחדש את הביקורת על הממשלה והעומד בראשה ואת הלחצים בנושא החטופים לצד חידוש ההפגנות ברוח קפלן. הביקורת הזו הושמעה כבר בתחילת המלחמה ולוותה במאמץ לשרטט אסטרטגיה פוליטית לעומתית שעיקרה: עסקת חילופי שבויים שתסיים את המערכה ותסלול את הדרך לבחירות ולחילופי ממשלה בישראל. הרושם הוא כי החזון הפוליטי הזה עדיין נטוע היטב בתודעת "רוח קפלן" שהמירה את סוגיית "הדמוקרטיה" בסוגיית המלחמה כדי לייצר שינוי פוליטי בישראל.
שני אלה הם הגורמים שעלולים להפוך את הנחישות הלאומית והחתירה לניצחון לרגרסיה ולהפסד אסטרטגי. וזה הדבר שמביא אותנו לטקסט השלישי של סוף השבוע – הצהרת ראש הממשלה נתניהו ביום שישי. זו היתה מעין הצהרת תשובה לשני האיתגורים המרכזיים שאוזכרו לעיל ולמגמת הרגרסיה הפוטנציאלית במאמץ המלחמתי של ישראל.
המסר המרכזי של ראש הממשלה היה כי ישראל תמשיך לקלף את חמאס מעזה, תימנע מהעברת דלקים המזינים את מכונת המלחמה של חמאס ותסרב להפסקת אש הומניטרית שאינה כוללת את שחרור כל החטופים. זהו מסר שנועד להציב מחדש את הקווים האדומים של ישראל במערכה הנוכחית אל מול האותות והסימנים המלמדים על מאמץ לשחוק אותם, מצד היריבים ומצד הידידים כאחד.
