אם לסכם במשפט אחד את הקמפיין של אסף הראל: המועמד הטרי לראשות עיריית תל־אביב־יפו מעוניין לגור במודיעין. ואם לא במודיעין אז ביהוד, וגם נהריה או עכו הן די סבבה. טוב, זה אולי סילוף של המונולוג שהראל הפיץ ברשת לרגל ההכרזה על כניסתו למרוץ, אבל שיח הכיסופים שלו לגנים ציבוריים שאפשר לשבת בהם בשקט עם הילדים, ולמדרכות שאפשר ללכת בהן בשלווה בלי שייפול עליך איזה רוכב אופניים, מלמד שהאיש התבגר, בשעה טובה. התבגר עד כדי כך שהוא רוצה קצת הפסקה מהעיר ללא הפסקה. עוד רגע הוא דורש שקט בין שתיים לארבע. דווקא ההתבגרות הזו היא החלק המסקרן ביותר במונולוג, ואפילו החלק המפתיע.
הסרטון נפתח בציון שורת כשלים של ראש העיר הנוכחי, רון חולדאי, שמועברת באופן שנון ומשעשע, כדרכו של הראל. בשלב זה נשמע השחקן והבימאי המצליח כצעיר חסר ניסיון, ולצופה הביקורתי מתחשק לשלוח אותו לנהל את החשבונות של קיוסק בית ספר לפני שהוא מתיימר לנהל עיר גדולה ומרכזית על שלל אתגריה. המאזין המשועשע יכול לדמיין את חולדאי מצחקק לעצמו נוכח הדברים, וקורא לעבר המסך "איזה ילד". הרי כל הפתרונות היצירתיים של הראל מסתכמים בכסף, וכך גם כל הפרויקטים שהעירייה מפתחת ואינם נאים בעיניו.
ניהול תקציב דורש היכרות מציאותית מזערית עם האילוצים הכלכליים והקואליציוניים גם יחד. הראל לא ממש מתייחס לזה. בשלב זה סיסמת הקמפיין שלו, "תל־אביב, תתקדמי", מותירה רושם מתנשא וילדותי. הטענות נגד חולדאי, שנאמרות ללא אלטרנטיבות מאזנות, נשמעות כמו שיח פובליציסטי הרבה יותר מאשר שיח פוליטי של מועמד משמעותי. אלא שאז מגיע הטוויסט בעלילה.
המפתחות בפנים
למרות המחלוקת הפוליטית התהומית המפרידה בינינו, אני נאלצת להודות שהקסם של אסף הראל עובד עליי. המונולוגים שלו בערוץ 10 היו על פי רוב שנונים למדי, חייכניים ובעלי הומור עצמי לא מבוטל. כך גם פרויקטים טלוויזיוניים קודמים שלו, בסדרות שיצר ובתוכניות לילה שהנחה. עד כמה שהסילוף הפוליטי בדבריו מסמר שערות, עד כמה שהוא מרגיז, בדרך כלל החן של הראל מצליח לעבור. גם כשהוא חוטא ביהירות יתר, נשמרת לו זכות נעורים מהסדרה "שוטטות" כאחד מיוצריה וכמי שגילם בה דמות במאי נוירוטי שלא מצליח להשתלט על צוותו. משהו מזה נשאר גם בדמויות שגילם מאוחר יותר, וגם כשהוא נכנס לתפקיד המועמד לראשות העיר.
ובכל זאת, זה כבר לא אותו אסף הראל. הצעיר הטלוויזיוני – זה שמייצג ברנז'ה מסוימת מאוד, ומעיד על עצמו שהצביע למועמדי מרצ בבחירות המקומיות – מביא לקראת סוף המונולוג היפוך תפקידים מושלם, ותופס את עמדת המבוגר הכמעט־נרגן שבחבורה. באופן מפתיע למדי, איש המדיה מפנה אצבע מאשימה לחולדאי ובני דורו, שמדמיינים תל־אביב שהיא מין מנהטן כזו, "עם מגדלים, תיירים, כסף, וול־סטריט; מיליונים באים בבוקר, מיליונים באים בלילה". הדור של הראל, לדבריו, כבר לא עף על מנהטן. "כשאנחנו מסתכלים על ברלין, קופנהגן, אמסטרדם, ברוקלין, על חיים רגועים יותר… סתם להיות אחר הצהריים עם הילדים בגינה עם צל ומזרקה, המודל הזה הרבה יותר קוסם לנו". מודיעין, כבר אמרנו?
אל תתבלבלו, חולדאי המנהטני הצעיר חוגג בימים אלה 74 שנים להיווסדו; הראל סגר לאחרונה 46 חורפים. ובכל זאת, קמפיין ה"תתקדמי" שלו נשמע פתאום הרבה פחות מתנשא והרבה יותר קשיש. הראל הוא כבר אב לילדים, אז תנו לו קצת שקט, בבקשה. האיש וסביבתו הקרובה מיצו את הזוהר התל־אביבי הבועט, נמאס להם להיות מעוז לתיירות פנים, נמאס להם מאלה שגרים בערים השקטות ומצופפים שורות ונתיבים בדרך לעבודה בבוקר או לבילוי בערב. הם רוצים שתל־אביב תהיה אחת ולתמיד עיר כל תושביה, שיתמעטו החניונים העירוניים ויתרבו החניות הפרטיות – אם לא באמת אז לפחות מטאפורית.
הראל רוצה שראש העיר ידבר עם התושבים, יראה מה הצרכים האמיתיים שלהם מהשטח, לא מהצעות לסדר של יזמים ובעלי עניין. הוא דורש ומבטיח קשר בלתי אמצעי עם הבוחר. את המונולוג שלו הוא מסיים בחנניות בהצהרה הבאה: "אם תבחרו בי, אם תעניקו לי את המפתחות לעיר, אני אשכפל לכל אחד מכם עותק".
הראל יודע שהוא לא יקבל את מפתחות ההנהגה של העיר־ללא־חנייה, והוא גם יודע שהמטאפורה המושלמת לא יכולה להתממש במטרופולין מורכב כל כך כמו תל־אביב־יפו, על שכונותיה וצרותיה הסותרות והמתנגשות. בעיר הצפופה הזו אין דמיון בין התושבים בצפונה לאלה שבמרכזה, בין תושבי מרכזה לדרומה, ובין תושבי דרומה ליפוה. הראל, כמו חולדאי וכמו שאר המועמדים, לא יוכל למלא את הדרישות כולן. הוא יכול לבחור ביניהן את הפחות מזיקה, במקרה הטוב. כשיתקרב לקופת העירייה, הוא יגלה שהוא זקוק לכל שקל מתיירות העבודה והבילויים של אלה שחוזרים עם ערב הביתה, למודיעין או ליהוד, לנהריה או עכו.
בסופו של יום, הראל עצמו רומז בחיוך משועשע שאם נגד כל הסיכויים חולדאי ייבחר שוב, הוא ישמח לשרת את הבוחרים משורות האופוזיציה. במילים אחרות, המועמד הטרי היה יכול לוותר על ריצה לראשות העיר ולהסתפק בפתק אחד, פתק המפלגה. נוכח הביקורת שהוא מבטא, ייתכן בהחלט שיש לו מה לתרום משם. ייתכן שהוא יכול להביא לצעדים שיתעדפו את נוחות התושבים על פני מיליוני הנכנסים והיוצאים; את האזרח הקטן על פני האוליגרך והיזם; את איש המשפחה הסולידי, שרוצה קצת שקט בגינה הציבורית, וגם שורה של עצים מצלים שיאפשרו לו לחסוך נסיעה ארבע־גלגלית ולצעוד רגלית בכיף מ"יד־אליהו לאבן־גבירול, מאבן־גבירול לרמת־אביב ג'".
אבל הדור שלנו, הדור של אסף הראל, לא יודע להתמודד על מקום שני או שלישי. לא מסוגל לרוץ קדימה בלי לסמן מראש כיסא משמעותי בעירייה או בכנסת. ספר החוקים שלו קובע: או שאתה מועמד לחוד של הפסגה, או שאתה לא קיים. בסופו של מונולוג – חביב ככל שיהיה – מי שניצב מול ראש העיר השחוק שסוגר כבר שני עשורים בתפקיד, הוא איש פרטי, סלב מהטלוויזיה, שרוצה הצנחה מהירה, מהירה מדי, מהעולם הפובליציסטי הדיבורי לקצה הפירמידה. מי אמר יאיר לפיד ולא קיבל?
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il

