בכמה מילים קצרות הפותחות את ספרו "פרקי אליק", משרטט הסופר משה שמיר את היהודי החדש והרענן, שלא סוחב על גבו את משקעי העבר: "אליק נולד מן הים". ישראל נולדה בשנת 1948, ומה שהיה קודם – הכבדות המנוונת של הגלות וכל מה שנלווה אליה – או כמו לא היה מעולם, או שמדובר בעול כבד, מיותר ומגושם ששקע במצולות והגיע הזמן להיפרד ממנו ולצאת מבין הגלים רעננים וחדשים.
בעיצומה של המלחמה פנו אלי מלשכת הפרסום הממשלתית ובקשו שאגבש אסטרטגיה ותסריט לפרסומת קצרה. המטרה – חוסן לאומי. התגובה הראשונית שלי הייתה – מה קמפיין עכשיו? למה זה קשור? איך אפשר לעשות קמפיין כשדם הטבוחים עדיין חם, ואנשים גולים בארצם שלהם? לקח לי כמה שעות לחשוב ולקבל שגם זה כלי. כלי לגיטימי. אנחנו במלחמה על התודעה, צריך לנסות בכל זאת להזכיר בקצרה מה ומי אנחנו, חייבים לתת מילים בפה שהתרוקן, ואם אין מישהו שאומר את זה ברור – אז נעשה את זה בפרסומת. גם זה משהו. גם זה חשוב. פרסומת יכולה להיות קונטרה ואמירה ברורה בעולם שיוצא מדעתו.
עם תחילת העבודה על הקמפיין וליטוש המסר המרכזי, הבנתי משהו: זהו לא הקמפיין של מדינת ישראל לבדה. לא פוקוס על "אין לי ארץ אחרת" או "תראו מה שהקמנו לפני 75 שנה". זה הרבה יותר גדול מזה. יש פה רגע, רגע חשוב מאוד, שבו צריך להציף את העומקים, להיזכר בליבה, לפתוח את זווית הראייה שלנו הרחק הרחק לעבר – ולהביט הלאה אל העתיד. ממסעות הצלב ועד קישינב, מאושוויץ ועד בארי – הרוצחים צמאי הדם יצאו לטרוף יהודים, ויהודים בלבד. ולמרות ההדחקה שבדבר ולמרות הפוליטיקלי קורקט – הדבר הנכון הוא להתמקד בקהל מטרה אחד, העם היהודי, והדבר הנכון הוא להזכיר לעצמנו את התמונה הגדולה ואת הסיפור הגדול. הסיפור שלנו.
זאת גם הסיבה מדוע נכון להקצות משאבים פרסומיים כלפי פנים: רוח הלחימה, גם בעורף וגם בחזית – מחייבת תזכורת בלתי פוסקת על מה אנחנו נלחמים. הסברה לא יכולה להתמקד אך ורק כלפי העולם, היא חייבת להזכיר לנו את היסודות. גם בפרסומות וגם בנאומים, בשיח לוחמים ובפאנלים התקשורתיים, זה הסיפור שצריך עכשיו לשמוע שוב ושוב- פרספקטיבה עם עומק.
הסיפור שלנו גדול מאתנו, והוא רצוף בהיסטוריה מדהימה, במשברים שצלחנו, באנשי מופת ובפריצות דרך. לסיפור הזה, לפרספקטיבה הזאת, שמופיעה בהקשרים אחרים בנאומים מוכרים מצ'רצ'יל ועד מרתין לות'ר קינג – יש כח אדיר של תקווה; של חיבור למשהו גדול יותר. פרספקטיבה עם עומק מייצרת חוסן, כוח עמידה, תחושה של צדקת הדרך, ערך עצמי ובהירות לגבי אתגרי העתיד ועל מה אנחנו נלחמים.
לפרספקטיבה יש גם מחיר: היא מדברת מגובה 3,000 רגל או 3,000 שנה ולא שמה פוקוס גבוה על האסון והטבח הנורא, כי מטרתה הפוכה: לא כאן ולא ועכשיו. מטרת הפרספקטיבה היא להראות שנעבור גם את זה, עם כל הקושי.
אליק לא נולד מן הים. אנו עם שנושא איתו סיפור בן אלפי שנים. סיפור מורכב, לא תמיד מובן, אבל סיפור שהוא פלא. סיפור על עם שהעניק לעולם את מוסר הנביאים ואת יום המנוחה, וגם את הטפטפות ואת ה-WAZE. סיפור שיש בו פרקים קשים של שחיטה ותהומות – לצד פרקים מדהימים של גבהים והשראה בלתי נתפסת. אנו עם אחד עם סיפור שהתחיל אי אז בהיסטוריה ועוד ייקח אותנו הרחק לעתיד. סיפור מרהיב, שלא היה ולא יהיה כמוהו: סיפור בלתי מנוצח.
