חוק יסוד הלאום הוא המובן מאליו שצריך היה לחוקק מזמן. אמנם מוטב מאוחר, אבל הוא חוקק באיחור של 20 שנה. בתחילת שנות התשעים חוקקה הכנסת צד אחד של החוקה הישראלית, חוקי יסוד שעיגנו עקרונות של זכויות אדם. הצד הלאומי והיהודי נותר נכה. 'לא צריך לחוקק את המובן מאליו', נופפו אבירי הפוליטיקלי־קורקט, 'אין צורך לעצבן סתם', 'מספיקה הכרזת העצמאות', המשיכו. אבל האמת היא שגם את המובן מאליו צריך לחוקק. האם זכויות אדם במדינה דמוקרטית לא מובנות מאליהן? מובנות, ובכל זאת הן זכו לעיגון המחוקק. כך ראוי שיקרה גם עם הצד הלאומי.
חוק הלאום הוא בעצם השלמת החוקה הישראלית. הוא האיזון המתבקש לאותה מדינה יהודית ודמוקרטית שאנחנו שואפים לקיים. בפועל, מאז ההפיכה השיפוטית של השופט לשעבר ברק, הלכה ה'יהודית' והצטמקה. בית המשפט העליון הפך את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לשמורת טבע ללאומנות ערבית בתוך מדינת ישראל. בג"ץ קעדאן, שהיה אחד המניעים לסעיף ההתיישבות בחוק הלאום, הוא דוגמה קלאסית לכך. בפסק הדין קבע בג"ץ כי יישוב רשאי לשמור על אופיו ההומוגני, אבל – רק למיעוטים. יכול להיות יישוב ערבי שלא יקבל יהודים, יישוב בדואי שלא יקבל יהודים, אבל ההפך לא אפשרי, לא חוקי. הרוב היהודי במדינה היהודית הקטנה בלב הג'ונגל הערבי, נותר יתום.
לא צריך להיות ימני גדול כדי לקבל את חוק הלאום ולחבק אותו. החריגים בנוף הישראלי הם לא אלה שקוראים את החוק ומקבלים אותו בהתלהבות או באדישות, אלא דווקא המתנגדים. מחנה המתנגדים מבזבז את הקרדיט הציבורי והציוני שעוד נותר לו.
ח"כ ציפי לבני, יו"ר האופוזיציה, אמנם מנפנפת בז'בוטינסקי או בדגל הדרוזי, אבל מזמן עלתה יחד עם חבריה למפלגה על הרכבת הלא נכונה, ועד מהרה היא תמצא עצמה באותה סירה עם הרשימה המשותפת. כי באמת באמת, זה הסיפור פה. הסיפור הוא הלאומנות הערבית שקיבלה מקום נרחב בשנים האחרונות, מול ניסיון לשמר את הלאומיות היהודית שבנתה את המדינה. זה המאבק האמיתי, ובמאבק הזה לבני וחבריה בחרו צד. ההפגנה שנשאה את הדגל הדרוזי לצידו של דגל ישראל במוצאי שבת האחרונה בכיכר רבין היא אפיזודה חולפת, את הבעיה שנוצרה עם הדרוזים צריך לפתור ואפשר לפתור אם רק רוצים. העניין הוא קרב האיתנים על הארץ ועל אופי המדינה.
במוצאי שבת הקרובה יצעדו חברי הרשימה המשותפת יחד עם ועדת המעקב של ערביי ישראל ברחובות תל־אביב. אל תיפלו מהכורסה אם תראו שם דגלי אש"ף. כי בסוף זו המחלוקת, פה קבור הכלב, ואיזו תהום פעורה בין מפלגת העבודה של היום וזו של בן־גוריון. אובדן דרך ערכי מוחלט.
זכות הצפצוף
אינני יודעת אילו ציפיות משפטיות תולים בחוק הלאום מימין. יש מי שחושב שהוא נותן לבג"ץ "כלים" להתמודד עם אותה נכות יהודית, לאומית, שהייתה עד כה בחוקי היסוד. כלומר, זה לא שבג"ץ לא רצה, פשוט המחוקק לא נתן לו את הכלים. תנו לי בבקשה לשפוך מים צוננים על הציפייה הזו: חוק הלאום לבדו לא ישנה כלום.
קחו לדוגמה את חוק יסוד הכנסת, סעיף 7א', סעיף פסילה של רשימות ומועמדים להתמודדות לכנסת. הוא קובע שרשימה לא תשתתף בבחירות אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, או תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל. תיאורטית ומעשית, יש כמה וכמה חברי כנסת שהיו צריכים להיפסל מלרוץ בבחירות. בעניין בל"ד וח"כ זועבי, לדוגמה, העתירות הוגשו, ועדת הבחירות פסלה, ומה עשה בג"ץ? צפצף. התפלפל. עקף. הפך את הסעיף לאות מתה אף על פי שהוא חוק יסוד. בג"ץ פשוט עושה מה שבראש שלו.
אם בג"ץ חכם ולא שיכור מכוח, הוא לא יפסול את חוק הלאום ולא יכפה שינוי על המחוקק, הוא פשוט יתעלם. כמו שהוא מנפנף את אותו סעיף פסילת מפלגות פעם אחר פעם, כך יוכל לנפנף את חוק הלאום. נדרשים צעדים נוספים לאיזון בין הרשויות, לריסון האקטיביזם הפוגעני של בג"ץ. זה קורה, לאט לאט, איילת שקד עובדת. מינוי שופטים מגוונים יותר, העברת עתירות בענייני קרקעות ביהודה ושומרון מבג"ץ לבית המשפט המחוזי – אלה צעדים מצוינים. אבל איילת לא יכולה לבד. נדרשת התערבות המחוקק בדמות פסקת התגברות, דיון נרחב על זכות העמידה בבג"ץ ועוד. נדרשת עוד עבודת איזון, ריפוי פצעי האקטיביזם.
ליצוק תוכן לברית
לא כדאי להתעלם מהעלבון הדרוזי בעקבות חוק הלאום. בתוך תמהיל ההתנגדויות, דווקא התנגדות כה עוצמתית מצד אחינו הדרוזים לא נראתה בכדור הבדולח. הקול הדרוזי הורם כמה פעמים בדיונים על החוק, אבל לא בכזו עוצמה ולא בכזה עלבון. לא כדאי גם לזלזל או להתנשא על הדרוזים ולהגיד שהכול מזימה של הקרן החדשה. יש לדרוזים מחשבה עצמאית, ולקרוא הם יודעים. משהו בהתנהלות ובשורה התחתונה פגע בהם מאוד.
אם תיתנו לי לנחש, זה לא רק חוק הלאום. זה אולי הקש ששבר, אבל הקש יושב על גב איתן של הרגשת אפליה מתמשכת ושל הרגשת קיפוח מצד המדינה. נוח לנו להתעורר כשנופל חלל דרוזי, נוח לדבר על ברית דמים (אמיתית), אבל הפניית הגב של המדינה נבחנת בחיי היומיום ולא רק בעיתות מצוקה. סוגיות כמו דיור, תעסוקה, הסדרת בנייה, נשים – הן סוגיות שלא קשורות לחוק הלאום והן הסוגיות הבוערות כבר שנים.
יש מסורת כזו במדינה, להפנות גב דווקא לבן בריתך. לקחת אותו כמובן מאליו. זה קרה עם צד"ל, עם סייענים ערבים, עם בדואים שמתגייסים ועוד. יש מנהג מגונה לדבר על ברית אבל לא ליצוק לתוכה שום תוכן או עשייה, מעבר לדמעות. כדאי מאוד להבהיר לדרוזים שהברית איתם היא ברית חיים ומי שתורם יותר ראוי שיקבל יותר, ולא להפך. רצוי מאוד להתגבר על עלבון חוק הלאום יחד, ולמנף אותו לתיקון אמיתי – לא בחוק אלא בחיים עצמם. 
