במבט לאחור, ה-6 באוגוסט 1945 נשמע כמו תאריך שולי בשלהי מלחמת העולם השנייה. ימים ספורים לפני כניעתה הסופית של יפן וכמה חודשים לאחר שגרמניה הנאצית קיבלה את הדרישה האמריקנית לכניעה ללא תנאי, עם התאבדותו של אדולף היטלר וההתקדמות המתמדת של הצבא האדום וכוחות בעלות הברית.
אך לאלו שחיו אז, סופה של המלחמה הגדולה בכל הזמנים כלל לא היה נראה בטוח. אמנם גרמניה ובעלת בריתה איטליה כבר נכנעו, אך המעצמה היפנית נראתה מוכנה להילחם עד נשימתה האחרונה, כמו חייליה, שהיו ידועים ברוח הקרב שלהם, ובסירובם המוחלט להיכנע, ללא קשר לנסיבות. עד לחייל האחרון.
דרך טובה להמחשת הרוח היפנית היא סיפור שהתרחש כמעט 30 שנים לאחר שהמלחמה נגמרה: בשנת 1974 נמצא הקצין היפני היראו אונודה באחד מאיי הפיליפינים, כשהוא עוד ממשיך למלא את תפקידו כקצין בצבא הקיסרי שהופקד לפגוע בכוחות האויב בכל דרך אפשרית. אונודה קרא כרזות ושמע שמועות שהמלחמה נגמרה, אך לא היה מוכן להאמין שקץ המלחמה הגיע ובני עמו עוד נותרו בחיים. מבחינתו, ניצחון של בעלות הברית, יכול להיחשב רק אם הן הצליחו לא להשאיר שום נפש חיה ביפן. הוא לא יכול היה להאמין שכניעה יפנית אפשרית. אונודה לא היה לבד. זו הייתה הרוח היפנית באותם ימים.
עם כניעתה הסופית של גרמניה, במאי 1945, ארה"ב עברה להתרכז בחזית האוקיינוס השקט. היפנים, למרות הפסדים משמעותיים בקרבות נגד הכוחות האמריקנים, לא היו מוכנים להיכנע בשום אופן ותכננו מאבק ברוטלי על כל סנטימטר של אדמת מדינתם. עד לאותו שלב, למרות הניצחונות האמריקניים בחזית, עוד לא דרכה כף רגלם של חיילי ארה"ב על אדמת יפן. כולם ידעו שהקושי שהיה עד לאותו הזמן בלחימה, לא מתקרב ברמתו למה שיקרה כאשר תתרחש פלישת הכוחות הרגליים לשטח.
התכנית האמריקנית לפלישה – "מבצע קריסה" – הייתה מוגבלת מאוד, עקב הגאוגרפיה של האיים היפניים. ליפנים עצמם היה ברור היכן הפלישה תתרחש. ההערכות המקדימות לכמות הנפגעים האמריקנים במבצע, הגיעו למיליונים (לפחות חצי מיליון), כאשר היפנים, חיילים ואזרחים כאחד, היו צפויים לאבד הרבה יותר.
מצב צבאות בעלות הברית היה גם כן מורכב. צבא בריטניה היה במצב קשה עקב אבדות משמעותיות לאורך חמש שנות מלחמה, והכוחות האמריקניים בעצמם היו מותשים מהקרבות באירופה ובחזית מול יפן. הרעיון של שנות לחימה נוספות ועקובות מדם לא סייע למצב המורל הצבאי.
מזעזע, אבל נצרך
בנוסף לכל האמור, ראוי גם להסתכל על אסטרטגיית ההפצצות במלחמה עד לאותו רגע. כל הצדדים השתמשו בהפצצות ככלי מלחמתי לגיטימי. לונדון, ברלין, טוקיו, וערים רבות נוספות סבלו מהפצצות באופן תדיר. ערים כמו דרזדן הוחרבו עד ליסודן במטר בלתי פוסק של אמל"ח, כאשר ההתקפות שמשו הן כדרך להחריב מטרות צבאיות והן ככלי לגיטימי להורדת המורל האזרחי של הצד השני.
עם כל השיקולים שצוינו, הרעיון להשתמש בפצצה החדשה שעוד רק פותחה היה נראה הגיוני לאמריקנים. הרציונל היה ברור: אם השימוש בפצצה יבהיר ליפן שאין ביכולתה לנצח במלחמה ויגרום לה להיכנע ולסיים את המלחמה כאן ועכשיו, הדבר יהיה שווה יחסית לאופציות האחרות. בטח ובטח, אם ההפצצות יכוונו נגד ערים שבהן קיימים כוחות ומפעלים צבאיים.
ההחלטה לא התקבלה בקלות. למרות כל האמור לעיל, השימוש בפצצה היה מעשה מונומנטלי, וכל המעורבים בדבר הבינו זאת. אך באותו זמן וכשהוא מודע להשלכות, החליט הנשיא האמריקני הארי טרומן להתקדם עם התוכנית.
הפצצות לא הוטלו מיד. חודשים לפני ההפצצות, הוטלו מיליוני כרוזים בשתיים עשר ערים יפניות, ובהם קריאה לאוכלוסייה האזרחית להימלט על נפשה. גם לאחר הפצצת הירושימה, כאשר הוחוורה לכולם היכולת הקטלנית של הפצצה האטומית, הוטל עוד סבב של עלונים שבהם תמונה של הפטרייה הגרעינית ואזהרה נוספת. חרף זאת, בסופו של דבר הן האזהרה הראשונה והן השנייה לא עזרו. ב-6 באוגוסט 1945, ולאחר מכן ב-9 באותו החודש, הוטלו פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי – המקרים היחידים של שימוש מלחמתי בפצצה.
יכולתן הקטלנית הייתה ברורה: בסך הכול נהרגו בין 129,000-226,000 בני אדם. חוץ מההרג עצמו הן פגעו בעוד עשרות אלפים נוספים. באזורים שבהם פגעו, נותרה רמה גבוה של קרינה, וגם שנים לאחר מכן, נרשמו מקרים של "מחלות קרינה", שבאו בעקבות היחשפותם של יפנים לאפקט המסוכן.
אין ספק שהתוצאות היו הרסניות וטרגיות. כל שימוש בכוח קטלני נגד אוכלוסייה אזרחית הוא מזעזע. אך באותו זמן ניתן לומר שמטרתן הושגה. כמה ימים לאחר הפצצת נגסאקי, הקיסר היפני, בניגוד לדעת מנהיגי המדינה, הצבא ורוח העם, הביע את עמדתו כי על יפן להיכנע, וכך החלו לנוע הגלגלים לדרך סיום המלחמה.
למרות ההרג הנוראי, ההפצצות הצילו את חייהם של מיליוני בני אדם, אמריקנים ויפנים גם יחד. הן הובילו לסיומה המידי של המלחמה נוראית, ואפילו ניתן לומר שתוצאתן המזעזעת, שנראתה לעיני כל, הובילה לכך שמאז לא נעשה שימוש פעיל בהן שוב, גם ברגעים העוינים ביותר של המלחמה הקרה.
אלו שמסתכלים כיום אחורה בביקורת מזלזלת, ללא הבנה אמתית של המציאות שהייתה אז, ללא תפיסה של כמות המוות המחרידה שהובילה לנקודה הזאת ולהרס הטוטאלי, אשר היה מתרחש לולא היה נעשה בפצצות שימוש, טועים ומטעים.
הניסיון לשפוט את מעשי העבר רווח בימים אלו הן באקדמיה והן בשיח הציבורי הכללי. אינני מנסה לטעון שלא נעשו דברים נוראיים ומזעזעים בהיסטוריה האנושית, אך באותו זמן, אני מבקש לומר שבמקרה הזה, עם ההסתכלות ההיסטורית הנכונה, החלטתו של טרומן לא הייתה מעשה אלים וברברי, אלא החלטה מוסרית ואחראית, שהצילה את חייהם של מיליונים ושמה קץ לאחת התקופות המזעזעות ביותר בהיסטוריה המודרנית.
