הוא גר בצפון הארץ, מנותק מהבועה התל־אביבית הצעירה והמגניבה בעיני עצמה, ואוחז בסגנון הגשה עממי וסחבקי, אפילו קצת מיושן במובן הטוב של המילה, ובעיקר – הוא יודע לגעת בנקודות הכי ישראליות ולתווך אותן לצופים באופן מעניין ומעורר מחשבה. בסך הכול, חיים הכט הוא מאנשי התקשורת הנעימים והסימפטיים במחוזותינו.
השבוע החל בערוץ 12 שידורה של סדרה חדשה של הכט, "בין אריזונה לנס־ציונה". השם מזכיר כמובן סדרה אחרת שעשה בעבר, "בין כרכור לסינגפור", אבל הפעם זו קודם כול משימה אישית: להחזיר את בנו טובי מארה"ב, שבה חי בשמונה השנים האחרונות. רק פרק אחד שודר עד כה, אבל אפשר כבר לגלות את הספוילר: הוא נכשל במשימה. טובי ומשפחתו ממשיכים נכון להיום לגור בקליבלנד, אוהיו.
צפיתי בפרק הראשון פעמיים. הכט מנסה לשכנע בו, קודם כול את עצמו ואז את הצופים, שישראלי צריך לחיות בישראל ולא באמריקה. למה? הו, שלל סיבות. כי בארה"ב יש חוקים דרקוניים לגבי גובה הדשא, כי יכולים לירות בך בלי היסוס, כי הבתים אמנם זולים אבל הארנונה תשאב לכם את כל המשכורת, כי החלום האמריקני של פעם קרס והפך למדמנה בירוקרטית שרק מחפשת את הרובוט שיחליף אתכם במקום העבודה. אפשר להתווכח כאן בערך על כל סעיף, אבל ניחא. ובכל זאת, סעיף אחד היה חסר לי בפרק הראשון.
דווקא ציפיתי לשמוע על הסעיף הזה ממישהו כמו הכט, המגדיר את עצמו מסורתי, מנשק מזוזות וטוען בתוקף שהדבר עובד. וזה הסעיף: כי הסיכוי של ישראלי המתגורר בארה"ב להקים משפחה יהודית הוא מזערי.
לא מצאתי את הסעיף הזה בפרק הראשון בסדרה, אז הלכתי לקרוא את הריאיון הנרחב עם הכט לפני שבוע בידיעות אחרונות. נחשו מה? גם שם לא תמצאו את המילה "יהודי". המראיין נבו זיו התעניין בהיבטים רבים של החיים בארה"ב, אבל דווקא על הנושא היהודי הוא החליט לפסוח. פיל ענק עומד באמצע החדר, ואיכשהו נדמה שאף אחד לא מסכים לדבר עליו. אז הנה, נחשוף את הפיל הזה: בנו של הכט הכיר בקליבלנד אישה לא יהודייה והתחתן איתה בעירייה. קוראים לה מיטשי, והיא אפרו־אמריקנית. את הרמז היחיד לכך בפרק הראשון אפשר לראות בשניות המעטות לקראת סיומו, שבהן רואים את הכט משחק עם נכדיו החצי־שחורים.
בנו של הכט לא חריג ולא יוצא דופן בשום צורה בקרב כ־750 אלף הישראלים המתגוררים בארה"ב. שיעור ההתבוללות בקהילה הזאת הוא הגבוה ביותר מבכל מגזר יהודי אחר באמריקה. כן, אפילו יותר מבקרב הרפורמים. הרבה יותר. אם אצל הרפורמים מדובר על כ־50 אחוזי התבוללות, בקרב הישראלים השיעור נוסק לכ־80 אחוזים.
בריאיון, זיו לא התחמק כליל מעניין נישואיו של הכט הבן לשחורה. לאן הוא לקח את זה? ליחסה הנורא והמחפיר של מדינת ישראל לשחורים: "אתה חושב שאם הם יבואו לארץ, למדינה שרוצה לגרש באובססיה את הזרים השחורים, יהיה להם טוב כאן?", הוא שאל את הכט, כאילו כל שחור שמגיע לנתב"ג מסומן ומגורש מכאן באובססיה. כולל עולי אתיופיה למשל. כולל תיירים שחורים מארה"ב שמגיעים לכאן. "געגועים בצד, מה רע שהוא שם?", שאל זיו את הכט, וזה ענה: "יש ערך שקוראים לו משפחה, ואני מעמיד אותו במקרה הזה לפני המדינה". שוב משפחה, שוב מדינה – הכול סבבה. אבל מה עם העניין הקטן הזה שנקרא "שאשאיר אחריי משפחה יהודית"?
שאלתי השבוע את הכט, בריאיון בתוכנית רדיו, לגבי המשך יהדותה של משפחתו. תשובתו: "אתה זורם עם מה שהחיים מזמנים לך. אשמח אם הם יתגיירו, ואם לא – אוהב אותם בדיוק אותו דבר". קודם כול, זו תשובה. כבר התקדמות. ואני מבין לגמרי את הכט האב והסב. באמת קשה להתמודד עם בן שמתבולל. אבל העניין כאן גדול הרבה יותר מסיפורו של בנו הספציפי. יש כאן טרגדיה לאומית. יהודי ארה"ב הולכים ונעלמים, ואנחנו ממשיכים לדבר על חוקי גובה הדשא ותעריף הארנונה.
מעל לכל הוויכוח הפוליטי והסערה סביב פרטים שונים בחוק הלאום, בין תומכיו למתנגדיו מפרידה יותר מכול השאלה מה אנחנו יותר, יהודים או ישראלים. מובן שהכי נחמד להיות גם וגם, להיות המקף המחבר הזה בין השניים. אבל כוחות פרוגרסיביים בציבוריות הישראלית, כולל בית המשפט העליון, מנסים למשוך חזק לכיוון הישראלי – כלומר הדמוקרטי והליברלי – על חשבון היהודי. חוק הלאום מנסה לאזן קצת את הסחף הזה בחזרה לכיוון היהודי. אפשר להתווכח על הדרך, על סעיף פה וסעיף שם, אבל את הסיפור הגדול צריך לדעת, וצריך להפנים: יש כאן מאבק תרבותי ועממי עמוק וחשוב מאין כמותו, שנוגע בשאלות היסוד של פרצופה של מדינת היהודים, שמסתכמת בשאלה "יותר יהודי או יותר ישראלי".
הקהילה הישראלית בארה"ב היא הוכחה חיה ועצובה מאוד לכך שישראליות בלי יהדות לא שווה שום דבר. שניתוק מהשורשים היהודיים מוביל להיעלמות. ככה פשוט. תסתכלו על המספרים. אופייה היהודי של המדינה הזאת – העובדה שגם חילוני יודע מתי ראש השנה, ולו משלטי החוצות שמכריזים על מבצעים לחג; שביום הכיפורים גם הכופרים הכי גדולים קמים בבוקר ורואים רחובות ריקים ממכוניות; שהפרהסיה בגדול שומרת שבת – הוא הערובה היחידה להמשך יהדותה של הישראליות.
