הבייס מימין, ואולי גם חוגים נרחבים מעבר לו, לא אוהבים את הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. אין באמת צורך לשוב ולחזור על כל אותם פעלים מזוויעים שביצע חמאס – ובהם טבח, אנס, שרף, התעלל וחייך – כדי להסביר למה. את סיפורי האימה כולנו נושמים כאן כבר חודש, ומולם עומד רצון בסיסי וחפץ חיים שלא להכניס להם כלום.
לכן, בדרג ניהול הלחימה הישראלי מנסים להסביר כבר שבועיים למה זה בכל זאת נדרש. מקרב הקבוצה המקיפה את בנימין נתניהו היה זה השר רון דרמר, השגריר לעבר בארה"ב, שכבר מתחילת הדרך, ממש מאותה שבת שחורה, טען שכדי לשמור על התמיכה האמריקנית במהלך המשימה להשמדת היכולות הצבאיות ומיטוט פוליטי של חמאס צריך יהיה לאפשר סיוע הומניטרי לאזרחים הבלתי מעורבים. או לפחות לכאורה, בלתי מעורבים. "אני לא חושב שצריך להרעיב ילדים", הוא גם אמר אז, לצד ההסבר האסטרטגי.
כשהחלו משאיות הסיוע לנוע, גובש המנגנון במסגרתו תכולתן נבדקת בשטח ישראל סמוך לגבול המצרי, ואז מוכנסת לעזה דרך מצרים באמצעות מעבר רפיח. מה קורה עם הסיוע בתוך הרצועה, ומידת הפיקוח האפשרית עליו שם כדי שיגיע לידיים הרצויות ולא היישר לידי הרוצחים, היא שאלה שלאף גורם ישראלי אין באמת תשובה מספקת עליה.
מלבד הסיוע, כשמזכיר המדינה אנתוני בלינקן הגיע לכאן בסוף השבוע האחרון, הוא שם דגש על נקודה נוספת, שבישראל יודעים היטב שהיא מעסיקה את האמריקנים: שאלת היום שאחרי. שאיפת בכירי ממשל ביידן היא שרשות פלסטינית "מתחדשת", כפי שהגדיר בלינקן בשבוע שעבר בסנאט, תיקח פיקוד על עזה. רק שמול השאיפה הזו עומדת המציאות. מלבד העובדה שבישראל לא ששים להילחם עבור עתיד פלסטיני ברצועה, גם יודעים פה היטב שזו פשוט לא אופציה. הרי אפילו באזורים שנמצאים כעת בשליטת הרש"פ, במיוחד ג'נין ושכם, היא לא מצליחה לשלוט ביטחונית. זאת, למרות סיוע בינלאומי רב שניתן לה במטרה שתצליח.
ההבנה העמוקה עד כמה הרשות הפלסטינית היא משענת קנה רצוץ, היא כבר ממש לא רק מנת חלקם של מי שנחשבים סמן ימני חזק בממשלה הנוכחית דוגמת השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר. אף אחד כבר לא סומך על הרשות הפלסטינית. ההבנה לגבי מגבלותיה, חולשתה ופשעיה ברורה. "הפלסטינים הם הגורם הכי קיצוני בעולם הערבי", הגדיר אותם לאחרונה אחד מחברי הקבינט. "אם ארגון הטרור חמאס דוגל בהשמדת ישראל", הוסיף, "הרי שהרשות הפלסטינית דוגלת בהיעלמותה האיטית של ישראל, באמצעים אחרים".
"היפוך קנים" של הרשות הפלסטינית, כפי שהגדיר זאת השבוע גורם מדיני, במסגרתו כלי הנשק שלה יופנו נגדנו, הוא רק עניין של זמן. ולמרות זאת, הצביע הקבינט המדיני-בטחוני ביום חמישי האחרון על העברת כספי המסים אל הרשות – מתוך רצון אחרון של ניסיון לשימוש בה כאחד הכוחות המייצבים לכך שהסיר הפלסטיני ביהודה ושומרון לא יתפרץ.
מלבד הגישה הישראלית, הרי שבביקורו בסוף השבוע, קיבל בלינקן כתף קרה לחלום על שלטון פלסטיני מסוג אחר, גם מאבו מאזן עצמו. הוא לא רוצה את עזה, אמר לשר האמריקני, ולא רוצה להצטייר כשותף של ישראל.
לכן ההבנה המדינית הישראלית הנוכחית היא כי כדי לאפשר חיים בדרום הארץ ביום שאחרי מיגור חמאס, אין מנוס מאשר לקיחת אחריות ביטחונית ישראלית על עזה. גם אם ארה"ב, שבינתיים בהחלט תומכת במאמץ המלחמתי, לא אוהבת לשמוע זאת או מעדיפה להמשיך לדמיין מציאות אחרת.
במאי 21' הגיע בלינקן לביקור ראשון בישראל במסגרת תפקידו הנוכחי. במסיבת עיתונאים שקיים אז בירושלים, הקפידו האמריקנים לתת אפשרות שווה לשאלות לעיתונאים ישראלים ופלסטינים. באמצעות הזום, הם איפשרו לעיתונאי עזתי לשאת את שאלתו, והוא תהה האם העובדה שהממשל האמריקני מצהיר על כוונותיו לנהל את השיקום בעזה אחרי מבצע שומר חומות נחשב להכרה מרומזת, ישירה או עקיפה, בחמאס.
"תראה", השיב לו אז מזכיר המדינה, "אם נבצע את השיקום, זה לא יעצים את חמאס, אני חושב שיש לכך אפילו פוטנציאל לערער אותו. אני אומר זאת מכיוון שחמאס משגשג, למרבה הצער, על מצע של ייאוש, סבל וחוסר הזדמנות. מה שצריך לעשות במסגרת השיקום הוא לא רק לענות על הצרכים המיידים – בין אם זה מים, תברואה או חשמל – אלא שהם צריכים להציע סיכוי אמיתי לשיפור מהותי בחייהם. מטרתנו היא לתת לעם הפלסטיני, כולל אלה בעזה, תחושה מחודשת של ביטחון, של אופטימיות. וזה לא רק אנחנו, לא רק האו"ם. הרשות הפלסטינית צריכה להיות מעורבת באופן מלא, ישראל צריכה לעסוק בכך באופן מלא. לפי שיקול דעתי, אם נצליח לעשות זאת ביחד, דריסת הרגל של חמאס בעזה תחלוף", אמר בלינקן לפני שנתיים וחצי.
הקונספציה ההיא קרסה בדם וזוועות. שאריותיה, בקרב ממשל ביידן, עדיין מתעקשות להתקיים.
