צוואת הנופלים במלחמה לא תימצא במסקנותיה העתידיות של ועדת חקירה, שתסתיים כמקובל בעריפת ראשים. אעז בחיל וברעדה להתיימר ולטעון בשמם: ועדת החקירה האמיתית, היאזו של אזרחי ישראל, של כל אחד ואחת מכם. מסקנותיה של זו חייבות להיות קשות, נוקבות וברורות: לא תביסו את אויבי ישראל עד שלא יובס האויב הפנימי, המקנן בכם מדורי דורות, שסימניו פלגנות, טהרנות, זעם קדוש כלפי השונה מכם, יוהרה והתנשאות.
גם לציניקנים הגדולים ביותר קשה היה שלא להתרגש מגילויי האחדות מאז פרוץ המלחמה. במכה אחת קרסו באחת כל השנאות הפנימיות, ורובו המכריע של העם התאחד שוב תחת הגורל היהודי הטרגי והמוכר כל כך: טבח מפתיע ולאחריו התפכחות קולקטיבית קצרת מועד. זהו הנרטיב המכונן של העם היהודי מדורי דורות גם בהיותו ריבון בארצו. אין כמו אסון קולקטיבי מהדהד כדי להזכיר לנו כי עם אחד אנחנו.
למרבה הצער, אין די בכך, ואין בעוצמת האסון כדי לשכך את גחלי השנאה הלוחשות כבר כעת מתחת לפני השטח. עוד לפני שיבשו הדמעות, נדמה כי חלקים מאיתנו שבו במהירות לעיסוק בספורט היהודי המגונה של התכתשות מחנאית, שכרגע עדיין מרוסנת, להערכתי באופן זמני ביותר.
ביסודה של ועדת החקירה האזרחית הפנימית שבה ישאלו כל אזרחי ישראל את עצמם שאלות נוקבות, עומדת הנחת היסוד, כי נרצה או לא, המנהיגות הפוליטית והצבאית הינה תמונת ראי של הציבור אופוזיציה וקואליציה כאחד. ולכן, את השאלות הקשות על משקלו הרב של הציבור בנסיבות שתרמו לפריצת המלחמה ראוי להפנות אלינו, האזרחים, שעל הגנתנו יצאו הנופלים להגן בגופם. אם תסתפקו, יאמרו נופלינו, רק בהתזה מסורתית של ראשי האשמים במחדל, דומה כי קורבננו היה לשווא, וכי עם ישראל קשה העורף, עדיין לא הפנים את המסר למרות המחירים הכבדים אותם הוא משלם.
על סדר יומה של הוועדה יוצגו הסוגיות הבאות :
במישור החברתי-פוליטי: כיצד הסכים רוב הציבור הישראלי, זה שמשפחתו המורחבת מכילה בד"כ גוונים רבים ושונים, להילקח במשך שנים רבות כבן ערובה על ידי נציגי הציבור מכל הקשת הפוליטית, שהפכו את הפלגנות הפוליטית והפצת שנאה הדדית למקצועם העיקרי? כיצד הסכמנו לאמירות "פושעי אוסלו לדין" ,"רבין בוגד" ו – "הם שכחו להיות יהודים" , ומאידך לקמפיין ההסתה "היכן הכסף?", לכינויי ה"פרופלורים", ה"פרזיטים" וה"סרטן", שאחריתו הכפשה קולקטיבית רבת שנים ומסוכנת של רבים וטובים, ראשונים לכל מעשה ציוני?כיצד הסכנו להתגזענות הדדית ולחלוקה מקוממת ומחנאית לבני אור ובני חושך? לנקיי כפיים מול בבונים? לערב רב מול שומרי אמונים?
כיצד הסכמנו לקבל במשך שנים תהליכי הזנייה פוליטית, שהובילה לתהליכים מסוכנים ביטחונית ומאתגרים ערכית ללא קונצנזוס ועל חודו של קול? כיצד נאטמנו כולנו מלשמוע את כאבי הצד השני מימין משמאל ומהמרכז ורמסנו זה את ערכיו של זה ברגל גסה מיד כשנקרתה לנו ההזדמנות הפוליטית לכך?
כיצד הסכמנו לקבל אמירות מבזות כלפי הציבור החרדי, שלא ניתן לחלוק על אהבת ישראל שלו, גם אם יש עליו ביקורת חריפה על התנהלותו, ולכנותו בכינויים בוטים? האם שכחנו מהיכן באנו, כיצד נראו וחיו אבות אבותינו בכל תפוצות ישראל לפני פחות מ-200 שנים, ובזכות מי ירושלים נותרה משאת הנפש של מיליוני יהודים?
כיצד הסכמנו שילדי ישראל מכלל המגזרים יכירו את אחיהם רק בתיווכה הקלוקל של תקשורת מסכסכת ומפלגת, ושנערים חילוניים לא יפגשו, ולו פעם אחת בחייהם כמטלת חובה בכל מוסד חינוכי מתוקצב ע"י המדינה, את בני גילם החרדים?
כיצד שתקנו בקוצר רואי משווע מול הקמתן של ערים נפרדות מגזריות תוך הגבהה נוספת של החומות ביניהן? האם חרדים מסורתיים וחילוניים אינם יכולים לדור בבניין אחד? ואם התשובה לכך שלילית, כיצד נוכל בכלל לחשוב על חיים משותפים ברמה הלאומית? ובאותה נשימה איך נתנו את ידינו לחוסר השוויון בנטל, ולו באופן חלקי, מותאם וייחודי לאוכלוסיות פטורות, ובכך הבחנו בין דם לדם?
במישור הלאומי: כיצד אטמנו את אוזנינו מלשמוע את ההסתה כלפינו מבית ומחוץ וערעור זכותנו המוסרית ההיסטורית והטבעית על הארץ הזו כולה בשם ערכי החירות והשוויון? מדוע הפסקנו לדבר בשפת הזכויות ודבקנו רק בשפת "הביטחון"? כיצד אפשרנו לשיח המתנכר ללאומיות ויהדות להפוך תקשורתית וציבורית להדתה ללאומנות ופשיזם?
במישור הביטחוני: כיצד הסכמנו לתפיסות ביטחון מופקרות שהביאונו עד הלום, לצד התקרנפות ועדריות שבטית, העדר חשיבה עצמאית והתמכרות לסם המרדים היהודי העתיק כ"כ, שדואג להותיר אותנו מופתעים תמיד מאי זיהוי תהליכים או מזיהויים הכושל? עם יד הלב, האם היינו מאפשרים לממשלה כלשהיא להפריע לנו בחגיגת ההדוניזם הלאומי וליזום מלחמת מנע כואבת במפלצות הטרור האסלאמי שקמו סביבנו מצפון ומדרום? התשובה היא לא! הפוליטיקאים ואנשי הצבא רק סיפקו לנו את מה שרצינו. שקט בכל מחיר.
כיצד העזנו לתמוך בהחלשת צה"ל באמצעות פוליטיזציה מופקרת ואיומי סרבנות תוך פלפלנות משפטית יהודית טיפוסית לגבי טיבה ותנאיה, דווקא בעת שאנו לפותים בעניבת חנק הרסנית מצפון ומדרום, מבלי שמיליון איש יצאו לרחובות ויעצרו את המדינה מלכת בתביעה: לא לגעת בצה"ל! האוייב מחכך ידיו ומתכונן.
תתעוררו, אומרים לנו הקדושים, תתעשתו כבר לעזאזל, אנחנו הצעירים הלוחמים מתים עבורכם ועבור המדינה הזו כי אנחנו תמיד יחד, ומבינים פי 100 מכם את המורכבות האנושית- חברתית שלנו כאן ולא שותפים לשנאה היוקדת של דור המבוגרים הצדקן. השליכו מייד, איש במחנהו, את סוכני השנאה לפח האשפה הציבורי, לבשו וסט וצאו לקרב חייכם ביצר ההרס העצמי שלכם.זה בטח נראה לכם מאוד קשה לוותר על פוזיציית החכמים והצודקים, לבטח זה קל יותר מלמות בגיל 20. תסתדרו כבר בשם אלוהים, זה הורג אותנו.
