הכרנו לפני שלושים שנה, ואני עדיין סטודנט באוניברסיטת תל־אביב. נפגשנו לראשונה, ומיד נוצר הקליק. היה לי זיכרון מעורפל מהיכרויות קודמות איתה, אבל כילד שגדל ללא טלוויזיה, כדובר אנגלית שלא זכה לצפות בכיתה בתוכנית הלימודית neighbours, ושתוכניות אחרות לא היו חלק מ"לימודי הליבה" בבית הספר הממ"ד שלמדתי בו, הטלוויזיה הלימודית נותרה מחוץ למרחב שלי.
למרות זאת, כשהחלטתי להיכנס לתחום שבו המצווה הכי חשובה היא "עשה לך תמונה" (תמונה נעה), הייתה בי אינטואיציה ברורה. ליבי נמשך אל המקומות שבהם השילוב בין היצירה לתכנים נמצא במוקד העניין. כמי שחרג מגבולות הז'אנר המקובל של בוגר ישיבת הסדר (אף שרבני הישיבה נתנו לי ברכת הדרך) והלך ללמוד קולנוע וטלוויזיה עוד לפני 'מעלה', לפני 'סרוגים' ולפני שעודד מנשה חזר בתשובה – היה ברור לי שהדרך האישית שלי ושהתוצרים הטלוויזיוניים שאצור יהיו שלובים זה בזה.
ואכן כך היה. היא חיכתה לי מעבר לרחוב. קפיצה קטנה מבניין מקסיקו באוניברסיטת תל־אביב לרחוב קלאוזנר, והנה היא: נסתרת, צנועה, מבוישת אך מלאת הוד והדר, בטוחה בדרכה, מקורית ויצירתית, משכילה ומתוחכמת: הטלוויזיה החינוכית הישראלית.
חשבתי שזו תהיה היכרות קצרת מועד. אסיים את הלימודים, אתנסה בטלוויזיה מקצועית, ואז אצא ל"עולם הגדול". אבל לשמחתי, העולם הגדול הגיע אליי. זכיתי להיות עוזר במאי ואחר כך במאי, שמעורב בתכנים במגוון תוכניות עצום. 'בסוד העניינים' ו־candy can do it, 'זומביט' ו'ספורטיווי', חידוני תנ"ך ותוכניות מוזיקליות, 'קשת וענן', 'החצר של פופיק' ורבות אחרות. להלך בין תכנים, לעבד אותם לתסריט ולמסך, להתעמק, לדייק בפרטים, לחשוב עם אנשי תוכן ולעבוד עם צוותים מצוינים. תמונה נעה שהיא גם נאה.
נשארתי בחינוכית.
כבר בתחילת שנות התשעים, כשהטלוויזיה החינוכית הייתה בשיא עוצמתה ושידרה בערוץ 1, בכבלים וגם בערוץ 2, החלה תחרות עם שכנינו הערוצים החדשים שפרחו כפטריות אחר הגשם, ולצידם החלו רוחות רעות לנשב בכיווננו. ועדות, הצבעות והצעות: לאחד עם רשות השידור, לאחד עם גלי צה"ל, סגירה מוחלטת, לפטר עובדים… התחנה הקטנה והחכמה נאלצה לצאת לקרב על חייה, קרב לא מוצדק שעוד נשמע על אודותיו.
ובמלחמה כמו במלחמה, יד אחת מחזקת בשלח, והשנייה עושה במלאכה. המלאכה הייתה רבה: אלה השנים ש'זהו זה' הייתה בשיאה, שנים שבהן החינוכית המציאה את 'רואים 6/6' – מתכונת חדשנית שבה הצופים בוחרים בשידור חי אילו סרטים יוקרנו. היא הקדימה את כולם בתוכנית ייחודית שעסקה בחידושי המחשוב – 'זומביט'; היא קלטה עלייה עם 'עולים באולפן', הביאה לעולם תוכניות חדשות לילדים עם 'חדש בעיניים', לימדה ספרות עם 'קריאת כיוון', ובכל יום שקדה על היצירה הבאה.
יותר מתשע שנים 'החדר של חני' שקק חיים, חני פגשה באולפן אינספור ילדים מקצות הארץ ומכל המגזרים. היא שוחחה איתם על חגים, על בעלי חיים, על מתכונים ועל לימודים, ערכה באולפן ימי הולדת ועוד. התוכן היה סולידי, השיח היה פתוח ומאפשר, והילדים זרמו לתוכנית בהמוניהם.
ל־DNA הייחודי של החינוכית לא היה תחליף.
המילניום החדש הביא בעקבותיו טלטלות חדשות. ועדת שטרן ישבה על המדוכה והחליטה שיש לצמצם עובדים והפקות.
יום אחד הופיעו במשרדי שתי נשים לא מוכרות. הלבוש המחויט הסגיר את העובדה שהן לא עוסקות בטלוויזיה. ואכן, התברר שהיועצים הארגוניים נשלחו למחוזות החינוכית, הסתובבו במסדרונות ובמשרדים, וישבו לראיין עובדים. אני הייתי אחד המרואיינים. לשיחה הוקצב זמן קצר. ניסיתי לתת הסבר ממוקד וברור על תהליכים ומושגים בהפקה ובבימוי, בתסריט ובעריכה. עד שהבנתי שדבריי נכנסים מאוזן אחת, עוברים לרגע לנייר הצהוב ויוצאים מיד מהאוזן השנייה, כבר הסתיימה לה השעה.
בסיום השיחה מלמלה היועצת משהו על הייחוד שלנו ועל כך שאי אפשר להכניס אותנו למגרות המקובלות…
ככל שנקפו הימים הבנו שסופנו קרב. צומצמו תקציבים, ורוחות רעות החלו להלך במסדרונות החינוכית. בניסיון לשרוד, איבדה החינוכית חלק מזהותה. בחסות ההנהלה היא החלה לגשש בין ערוצי הטלוויזיה השונים וחשבה לחקותם. לצד התוכניות המוכרות, נעשה ניסיון להפיק תוכנית לילית מפוארת בשידור חי, הופקה תוכנית ראיונות מוצפת בידוענים ונקנו אופרות סבון מחו"ל. פניה של החינוכית לא היו כתמול שלשום.
אלו היו ימים של סימני שאלה שבמהלכם רבים מוותיקי החינוכית פרשו. הזו הטלוויזיה שיאמרו כלילת יופי, משוש לכל הארץ? לא רחק היום והמדינה החליטה על "סגירת הטלוויזיה הלימודית", מהלך שלא צלח. וכשהוצע לאחד את החינוכית עם רשות השידור, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לחפש את דרכי במחוזות אחרים.
ולפתע, הספינה הטובעת החלה להתאושש. הפוליטיקאים והאוצר הרפו לזמן מה, והחינוכית, שבינתיים עברה דיאטה של ממש, קיבלה מתיחת פנים עדכנית בזכות עבודה קשה ומקצועית. היא שבה לעסוק בתכנים המיוחדים לה, פיתחה תוכניות שמעשירות השכלה, שמקנות ערכים, שעוסקות בהיסטוריה ומסורת, שמפגישות בני נוער.
היא פרצה ליוטיוב ולרשתות החברתיות, קיבלה פרסים על התייעלות, על איכות התוכניות ועל הדיגיטל הנהדר. הצופים הצביעו בעיניהם: הם לחצו בשלט על 23, וצפו וצפו וצפו.
שבתי להיות גאה במקום עבודתי, ונשארתי בחינוכית. הפעם בתפקיד במאי ראשי.
אבל אז הגיע טוויסט נוסף ומפתיע בעלילה. חיילינו נלחמו בעזה במבצע 'צוק איתן', ובירושלים ישבה הכנסת וחוקקה את חוק "תאגיד השידור הציבורי". נגזרה הגזרה. מדינת ישראל מחסלת את רשות השידור, ובדרך סוחפת גם את החינוכית. למה? ככה! שיטת החיסול הממוקד צלחה סופסוף. זהו זה, הקרב תם. האוצר יכול לספוק כפיו בשמחה (אף על פי שבתאגיד הוא יוציא יותר כספים) ולמחוק עוד 180 עובדים ממצבת כוח האדם של מדינת ישראל. וילדי ישראל? הם ייאלצו לשלטט למקום אחר. אני אישית ממליץ להם לעזוב את השלט ולרדת לשחק בחצר.
קלאוזנר 14. זו שהכרתי לראשונה לפני שלושים שנה – עדיין צנועה ומבוישת, עדיין מנסה ברגעיה האחרונים להפיק ולשדר עוד תוכנית ולשמר את ההוד וההדר שבה, אבל הצלקות הרבות זועקות מכל עבר. אני מביט בטלוויזיה שעם ישראל אוהב ומעריך, בערוץ שיכול היה להמשיך ולפרוח, במקום שהשקעתי בו יחד עם רבים וטובים את מיטב שנות עבודתי ויצירתי, מזיל דמעות פרידה, ואומר לה: תודה. 
הכותב הוא הבמאי הראשי בטלוויזיה החינוכית
