ק שה להפריז בדבר הניגוד החד שמתקיים בחודש האחרון בין הנעשה בצבא המילואים ובין המתרחש בשדה הפוליטי והתקשורתי. בעוד שמאות אלפי חיילי המילואים – שמאלנים וימנים כאחד – הניחו בצד את המחלוקות הפוליטיות שבהן לקחו חלק פעיל כאזרחים, הפוליטיקאים שלנו – ובראשם ראש הממשלה – ועמם מעצבי דעת הקהל ממשיכים באותו ניגון ישן נושן שתמציתו איבה נטולת גבולות לבנימין נתניהו לצד נכונות מוזרה לנקותו מכל אחריות או אשמה.
הבעיה בהמשך הקטטות הפוליטיות הללו אינה טמונה בהשפעתן על המערך הלוחם. למרות קולות הפילוג והשיסוע, מערך המילואים מאוחד לחלוטין מאחורי המטרה שהציב הדרג המדיני שעיקרה מיטוט שלטון החמאס. הבעיה גם לא טמונה בהשפעה החברתית-פוליטית על מי שאינם לובשי מדים, שכן רבים מקרב מצביעי הימין – ואף תומכיו לשעבר של נתניהו עצמו – סבורים כי בתום המלחמה יהיה עליו לפנות את כסאו, לפזר את הממשלה, ללכת לבחירות ולפרוש מהחיים הפוליטיים. אחרי הכל, מי שבמשמרת שלו התרחש האסון הגדול ביותר ליהודים מאז השואה, ומי שהאסטרטגיה המדינית-ביטחונית שלו התגלתה כהרסנית, לא יכול להמשיך לשבת על כיסא ראש הממשלה ולו דקה אחת לאחר שהתותחים יחדלו מלרעום.
מעבר להיותו במידת מה כבר עתה אנכרוניסטי, הבעיה בוויכוח בדבר עתידו הפוליטי של נתניהו עכשיו היא שהוא מסיט לגמרי את הפוקוס מאותם דברים שעליהם מצופה מאתנו לקיים שיח ציבורי ער בזמן המלחמה. יש דברים חשובים שעכשיו זהו הזמן לדון בהם. אנחנו צריכים להתווכח, אבל לא על נתניהו.
הנושא הראשון שעלינו כציבור ללבן הוא עתידה של רצועת עזה לאחר מיגור שלטון החמאס. מבלי לרתום את העגלה המדינית לפני הסוס הצבאי, חשוב כבר עתה שכאנשי ימין נתנגד לכל ניסיון אוטופי להמשיל את הרשות הפלסטינית על הרצועה. הרשות הפלסטינית אינה חלק מהפתרון אלא חלק מהבעיה. זאב עם יחסי ציבור משוכללים הוא עדיין זאב והניסיון למתגה ככוח "מתון" הוא אינו אלא גניבת דעת מסוכנת. על הימין להציע חלופה ריאליסטית לעתידה של הרצועה, כאשר על כל פתרון להבטיח "נגיסה" טריטוריאלית בדמות חיץ ביטחון משמעותי לצד שליטה צבאית וחופש פעולה ביטחוני מוחלט בכל שטחה של הרצועה בדומה לנעשה היום ביהודה ושומרון.
הנושא השני שעלינו כציבור לדון בו בכובד ראש כעת הוא מדיניותה של ישראל כלפי האיום מצפון. ברגעים אלה, צה"ל מבקש לרכז מאמץ בעזה ועל כן נוקט במדיניות של מגננה אסרטיבית בצפון. אך ביום שלאחר מיגור שלטון החמאס יהיה עלינו לגבש מדיניות כלפי ארגון המרצחים של נסראללה. גם כאן, על הימין להציע תכנית פעולה ריאלית שתאפשר לתושבי הצפון לשוב לביתם מבלי שגורלם יהיה דומה לגורל אלה שנטבחו באכזריות בדרום. לקח אחד חשוב כבר למדנו מזירה הצפונית: שקט הוא רפש. גבול "שקט" הוא אינו אלא גבול שמצדו השני עמלים יום ולילה על הדרכים היעילות ביותר להשמיד את מדינת ישראל.
הסוגיה השלישית שעלינו לדון בה ברצינות היא מנגנון המדינה עצמו. מטבען, מלחמות נוטות להגדלת הכוח המדינתי, במיוחד בשדה הכלכלי. מלחמות הן מופע ייחודי שבמהלכו תכליות פרטיות מפנות את מקומן לתכלית לאומית אחת והלך רוח זה נותן את אותותיו גם כאשר מתרחשת חזרה לשגרה. אין זה מפתיע אפוא שבשמאל כבר התייצב הנרטיב לפיו המלחמה האחרונה הוכיחה כי עלינו להגדיל עוד יותר את המגזר הציבורי וההוצאה הציבורית לאחר שנים של "הרעבה ניאו-ליברלית".
גם בזירה זו על הימין להציע פרשנות חלופית המלווה בתוכנית עבודה סדורה. למעשה, לא רק שהמגזר הציבורי לא "הורעב", המלחמה האחרונה חשפה את כוחה האדיר של החברה האזרחית והשוק הפרטי בתחומים שלמים, החל מהסברה, עובר דרך פתרונות דיור וכלה בציוד כשם שהיא חשפה את אזלת היד, הסיאוב והאיטיות של מנגנונים בירוקרטיים מנופחים. גם אם יש אי אלו מחלקות ומשרדי מדינה שיש לחזק בתקציבים, הלקח החשוב באמת הוא להצליח לתרגם למדיניות ציבורית את ההבחנה השמרנית בין אותם תחומי אחריות (ובראשם ביטחון) שעל המדינה להוביל בצורה מוצלחת לבין שלל תחומים אחרים שאל למדינה מראש להתערב בהם רק כדי להתנער מהם בשעת מלחמה עקב אילוצי תקציב.
לבסוף, הסוגיה הרביעית שבה עלינו להתחיל לדון עכשיו ולא בסוף המלחמה היא סוגיית המוסדות להשכלה גבוהה. לשמחתנו, מדעי הרוח בישראל לא הושחתו לחלוטין בדומה למקביליהם מעבר לים. בחצר האחורית שלנו אין בנמצא הזדהות עם ארגון טרור רצחני ואנטישמיות גלויה. עם זאת, אותם הגורמים – מרצים, סילבוסים ותכני לימוד שכל כולם זועקים רדיקליזם פוסט-קולוניאלי – שהביאו להשחתת מדעי הרוח בארצות הברית פעילים גם אצלנו. בהתאם לכך, עלינו לעבור את שלב הגינויים ולחשוב על מדיניות ציבורית שתמנע ממדעי הרוח מלהפוך לחממה של אקטיביזם פוליטי וחברתי וזאת מבלי שנפגע בחופש האקדמי עצמו.
האתגרים הפנימיים והחיצוניים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל גדולים מבנימין נתניהו. הגיע הזמן שנדבר עליהם ולא על מי ששעון החול של הקריירה הפוליטית שלו בדיוק אזל.
