בחיי האזרחיים, כלומר בכל שאר השעות בשבוע בהן אינני כותב את הטור הזה, אני עובד כמטפל במכורים בשיטת 12 הצעדים. התמכרות היא מחלה ייחודית. זאת המחלה היחידה בעולם שהחולה הסובל ממנה לא מוכן להאמין שהוא חולה. למעשה, השלב הראשון של הטיפול בהתמכרות, ולפעמים גם השלב הארוך והמייסר ביותר שלו, הוא להביא את המכור להודות בהתמכרות שלו ולבקש את העזרה המתאימה.
הייתם חושבים שאדם הסובל מתסמונת אקוטית כמו התמכרות יכיר בכך מיד ויחפש עזרה כמו כל אדם הסובל מהצטננות, דלקת ריאות או סרטן, אך אין זה כך. לא תאמינו כמה קשה להביא מכור להודות בכך שהוא מכור. לא משנה כמה חריגה וקיצונית ההתנהגות ההתמכרותית שלו, המכור ישתמש בכל תירוץ, גם הקלוש ביותר כדי להצדיק אותה, ויתעקש להעניק הסבר הגיוני למעשיו, לא משנה כמה מוזרים ומזיקים הם.
זה תהליך שיכול להימשך שנים רבות, מכיוון שרוב עצום של המכורים הם אנשים נורמליים ומתפקדים בשאר תחומי חייהם. הדימוי השגור בסרטים וסדרות טלוויזיה של המכור כאיזה הומלס חסר שיניים ובעל מבט מזוגג הלובש סחבות ומקבץ נדבות ברמזור, נותן תיאור רחוק מאוד מהמציאות. המכורים שאני עובד איתם הם אנשים חביבים, ערניים ומתפקדים. בעלי מקצוע ובעלי משפחה. הם הרופא שמקבל אתכם בקופת חולים, השוטר שעונה לקריאתכם והמורה של ילדכם בבית הספר. ההצלחה שלהם בניהול חיים נורמטיביים היא באופן אירוני דווקא מכשול בפני ההכרה שלהם בעומק הבעיה ממנה הם סובלים. מכיוון שכל עוד הם מצליחים לתחזק פסאדה נורמטיבית הם לא מוכנים להאמין שההרגל המזיק שלהם (בין אם זה אלכוהול, פורנוגרפיה, הימורים או תרופות מרשם) ימיט בסופו של דבר אסון על כל מה שהצליחו לבנות.
גם מדינת ישראל מכורה. את הסם שלה ניתן לאפיין כ"נורמליות". החברה הישראלית או לפחות החלק הקובע והמשפיע שלה התמכרה לפנטזיית ה"נורמליות" המורכבת משתי אמונות: אחת, ההגדרה וקנה המידה של "נורמליות" הוא אורח החיים הממוצע של בני המעמד הבינוני באירופה ובארה"ב, והשנייה: אורח החיים הזה נמצא ממש בהישג יד, ורק פעולה אחת או פעולות פוליטיות בודדות מפרידות בינינו לבין הגשמת החלום.
כבר 30 שנה שהחשיבה המדינית ביטחונית של כל צמרת המדינה ממוקדת אך ורק בפנטזיית ה"נורמליות" לפיה אנו אזרחי ישראל זכאים לחיות חיים זהים לאלה של אזרחי קנדה. להפנות את דאגותינו לגידול משפחותינו, הצלחה בעסקינו ואהדת קבוצת הכדורגל שלנו בלבד כשמשאבי המדינה הרבים הוקצו לטובת טיפוח הפנטזיה הזאת.
הרמטכ"ל וראש השב"כ היו מודאגים יותר מה"שסע החברתי" מאשר ממחבלי חמאס. צה"ל התעקש לקרוא להפגנות הנאצים בעזה ובג'נין הקוראות להשמדת כל היהודים, "הפרות סדר" כאילו היו אלה הפגנות סטודנטים נגד שכר הלימוד הגבוה. מכוני המחקר הביטחוניים ואגף המודיעין חזרו ואמרו לנו כי ארגוני הטרור החמושים סביבנו, אש"פ וחמאס, הם חלק מ"רשות" לגיטימית של "עם פלשתיני" שואף שלום. בתי המשפט עסקו ברצינות בעתירות של "ארגוני זכויות אדם" שתבעו מהמדינה להקל את תנאיהם של הפושעים הנאצים בבתי הסוהר שלנו ולהעניק אישורי כניסה למשפחות הנאצים מעזה לשם קבלת טיפול רפואי בישראל.
כל קול שניפץ את בועת הדמיון הזאת והתעקש להזכיר שאנחנו לא בקנדה אלא במזרח התיכון, ששכנינו אינם סטודנטים פריזאיים אלא ערבים די פרימיטיביים עם נטייה ברברית די מוכחת לרצח ואונס, הושתק והוקע כגזען והזוי. כל מי שהעז לומר שעל ישראל להפגין קשיחות, שהצבא מרוסן מדי, שהמשפטיזציה פוגעת ביכולתה של משטרת ישראל להעניק בטחון – הוחרם והודר מהשיח.
כשמבינים את החברה הישראלית כמכורה פתאום הכל נהיה ברור. כמו כל מכור היא 1. תרדוף את הפנטזיה שלה כל הזמן ובכל מחיר. 2. תתעלם מכל נתון או אירוע העלול להרחיק את הפנטזיה או חמור מכך, לחשוף אותה כפנטזיה, כלומר כיעד לא מציאותי. 3. וכמובן, תגיב ברוגז ואף בתוקפנות כלפי כל מי שינסה לעמת אותה עם התוצאות, בהווה ובעתיד הנראה לעין, של המשך הרדיפה אחרי הסם.
מה התרופה? איך פותרים מצב כזה? התשובה העצובה היא שאין פתרון. המכור ממשיך בד"כ בהתנהגות שלו עד שהמחיר שהוא משלם על הדבקות בפנטזיה גדול על העונג שהוא מפיק מהבריחה אליה. במילים פחות יפות: רוב המכורים מסכימים להגיע לטיפול רק אחרי שהעסק מתרסק, או המשפחה מתפרקת, או שהרופא אומר שהם נמצאים בסכנת חיים מיידית. וחלקם לא מגיעים לטיפול גם אז ודבקים בפנטזיה שלהם עד הסוף המר. נקוה שבמקרה של מדינת ישראל נתפכח בזמן.
