באחד הסרטונים שפורסמו בכתבות טלוויזיה, נראים אנשי חמאס רצים בפאתי אחד הקיבוצים והמצלם מדווח: "אדמותינו הכבושות שוחררו! אנחנו מסתובבים עכשיו באדמותינו הכבושות, ואין פה אפילו חייל אחד!"
הקריאה הספונטנית הזו מזכירה מה החלום של כוחות חמאס שנכנסו לישראל בשמחת תורה. בטווח המיידי המטרה העיקרית הייתה רצח, טבח, ביזה והטלת אימה, ואולי חטיפת חיילים לצורך מיקוח ושחרור אסירים, אבל לטווח הרחוק המטרה של המאבק הפלסטיני נגד מדינת ישראל היא "שחרור אדמותינו הכבושות", והקמת מדינה גדולה אחת, מהים ועד הירדן.
נגד כיוון התנועה
אי אפשר להסתכל על אירועי החודש האחרון בפני עצמם, כתגובה מקומית למתקפת טרור רצחנית. מלחמת "חרבות ברזל" היא חלק מהמאבק הארוך בין העם היהודי לבין העם הערבי על השליטה בארץ הזאת, מאבק שכידוע לא התחיל בשמחת תורה וגם לא באוסלו, הוא מתנהל במשך יותר ממאה שנה. אבל בעשורים האחרונים כיוון התנועה שלו השתנה, ולא לטובתנו.
בדורות הקודמים היו לנו כמה הישגים גדולים: בהתחלה הישגים דיפלומטיים, הצהרת בלפור וההצבעה באו"ם; אחר כך הישגים צבאיים – ראשית כל מלחמת השחרור, שבה הצלחנו להעביר לריבונות ישראלית חלקים גדולים מארץ ישראל, יותר מאלה שתוכנית החלוקה ייעדה לנו, ואחריה ההישג האדיר של מלחמת ששת הימים. מאז היו לנו כמה הישגים בתוך חלקי הארץ שכבר היו בשליטתנו: יישוב רמת הגולן, יהודה, השומרון וחבל עזה, וגם כריתת כמה הסכמי שלום עם מדינות ערביות, שהכירו בזכותנו על הארץ.
אבל מאז שהתחיל המאבק הפלסטיני האלים, הוא רק הרוויח, ולא הפסיד אפילו פעם אחת. ההישג הראשון שלו היה בהסכמי אוסלו, הקמת רשות שהיא פחות ממדינה אבל יש לה עצמאות לא קטנה. ההישג הגדול הבא היה ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון. ישראל, לעומת זאת, יצאה לכמה מבצעים שאפילו היו די מוצלחים מבחינה צבאית, כמו חומת מגן וצוק איתן, אך תמיד ניסתה רק להגן על הגבולות שלה, אף פעם לא להתרחב, או לגבות מהאויב מחיר לאומי כלשהו.
כשכוח אחד דוחף לצד אחד, והכוח הנגדי לא מנסה לדחוף בחזרה אלא רק לשמור על מקומו, הוא ימצא את עצמו לאט-לאט נסוג לאחור. זו דרכו של עולם. הדרך היחידה להרתיע באמת היא להבהיר לאויב שהוא יפסיד משהו שחשוב לו, אחרת הוא פשוט ימשיך לנסות. העזתים אומרים שלא אכפת להם למות, הם יהפכו לשהידים וזה הכבוד הכי גדול, ולכן להרוג אותם בכלל לא נחשב אצלם להפסד גדול.
ולכן יש שתי אפשרויות לכל עימות: או ניצחון שלנו, כלומר "עצרנו את הרוצחים לפני שהם הצליחו להרוג אותנו" (או אחרי שהם הצליחו להרוג רק חלק מאיתנו), או ניצחון שלהם, כלומר נסיגה שלנו.
להציע תוכנית מסודרת
הלחימה הנוכחית בעזה תסתיים במוקדם או במאוחר, ומדינת ישראל תצטרך לקבל החלטה: מה עושים עם הרצועה עכשיו. התושבים לא יתאדו, ורובם הגדול כנראה ימשיך לשנוא אותנו ולחלום על שחרור המולדת הכבושה.
מיטוט מוחלט של החמאס הוא הישג צבאי אדיר. מבחינת היכולת הצבאית, צה"ל כנראה יכול היה להגיע אליו גם לפני שנה או שנתיים, באותו מחיר בחיי חיילים ובלי המחיר הכבד כל כך ששילמנו בשמחת תורה; אבל כולנו יודעים שאלמלא היינו משלמים מראש את המחיר הנורא ההוא, החברה הישראלית לא הייתה מסכימה לשאת במחיר הנוכחי בחיי אדם, וגם העולם המערבי היה לוחץ עלינו להפסיק את הפעולה הצבאית. כך או כך, האסון כבר קרה, ועכשיו אנחנו צריכים להחליט איך אנחנו מונעים את הפעם הבאה – כלומר איך אנחנו מבהירים שהטרור אינו משיג את מטרתו, אלא דווקא את המטרה ההפוכה.
אני מודה, בעולם הערכים שלי התיישבות יהודית רחבה ברצועת עזה היא שאיפה חשובה, גם בלי קשר ללחימה הנוכחית. ולמרות זאת אני לא רוצה לשמוע פוליטיקאים מימין מצהירים על שיבה לגוש קטיף – בשטח נמצאים כרגע לוחמים מכל קצוות הקשת הפוליטית, והצהרה על מטרה שמנוגדת לאידיאולוגיה של רבים מהם, או של המשפחות שהם הותירו בעורף, עלולה להיות הרסנית בכל הנוגע למורל ולאחדות של הצבא.
אבל בהחלט מתבקש מכל איש ציבור להציע תוכנית כלשהי שהמשמעות שלה היא פגיעה לאומית בעם העזתי, כל דבר שאינו שיבה אל מעבר לחומות הבטון באותו תוואי בדיוק. זו יכולה להיות דרישה להעברת רצועת עזה או חלקה אל הצד המצרי של הגבול; הזזת הגדר כמה קילומטרים דרומה או מערבה, והקמת אזורים חקלאיים באזור החדש; הותרת צפון הרצועה הרוס; שליטה ביטחונית מלאה של ישראל בעזה, והקמת בסיסים גדולים בתוך הרצועה; או כל רעיון יצירתי אחר.
אנחנו זקוקים לתוכנית שמשמעותה שהטרור הפסיד, ויותר מזה – שישראל חוזרת לנצח.
