לאחרונה אנו שומעים יותר ויותר דוברים שמצטטים את הרעיון שלא ניתן להשמיד את החמאס משום שחמאס הוא אידיאולוגיה. משום כך, לדידם, יש להתמקד בחיסול היכולות הצבאיות של החמאס ובהשמדת המנהיגות שלו.
מי שהשמיע את העמדה הזו לראשונה היה ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק, ומאז היא נשמעת שוב ושוב על ידי פרשנים מימין ומשמאל. זו עמדה שנשמעת הגיונית למדי, שהרי איך יכול צבא להילחם ברעיון. האם הטנקים ירדפו אחרי הרוח? האם מדינה יכולה לנהל את החלומות והשאיפות של אזרחי מדינת אויב?
אבל האמת היא שהעמדה הזו היא שקר נוסף במסכת השקרים שנטוותה במוחה של ישראל, וגורמת לה כבר מספר עשורים להתבוסס בבוץ של אויביה. זהו שקר שמצמצם את החלופות על שולחנה של ממשלת ישראל והיא עלול להוביל פעם נוספת ל"ניצחון בנקודות" של ישראל, לעומת ניצחון אסטרטגי לאיראן. זהו שקר שרק יסבך את ישראל יותר לקראת הסבב הבא. ולכן, זהו שקר שצריך לעקור מו השורש.
העולם מכיר שתי דוגמאות בולטות שהתרחשו עם סיום מלחמת העולם השנייה. בפרספקטיבה היסטורית זה ממש אתמול בבוקר:
הדוגמה הראשונה והמוכרת היא כמובן הכחדתה של גרמניה הנאצית. עם סוף המלחמה וכניעתה ללא תנאי של גרמניה הנאצית, כבשו בעלות הברית את כל שטח המדינה, וביתרו אותה לאזורי כיבוש נפרדים, שנשלטו על ידי מעצמות שונות. לפחות 12 מיליון גרמנים נעקרו מבתיהם, במסגרת יישוב מחדש של אוכלוסיות, רבע מהילדים הגרמנים היו ללא אבות והאזרח הגרמני היה נתון לחסדיהם של חיילים זרים שעמדו, מילולית, על סף ביתו. קריסת המערכות הכוללת בגרמניה הובילה לרעב קשה, והגרמני הממוצע עסק בהישרדות, בחיפוש אחר מזון וחימום ובהתגוננות מפני הפשיעה המקומית הגואה.
בעלות הברית לא הסתפקו בכך. הן מחקו כל זכר לשלטון הנאצי וכל סממן שלו. המוסדות הוצאו מחוץ לחוק, אזרחים רבים נחקרו בחשד לשיתוף פעולה עם הממשל שקרס זה מכבר, ואולי הכי חשוב – הפקידות במשרדי הממשלה הוחלפה וכן כל סגלי ההוראה בבתי הספר.
שנת 1945 מכונה "שעת האפס" של התודעה הגרמנית. ההלם מהתבוסה המוחצת והטראומה שבאה בעקבותיה צרבו מחדש את ה-DNA הגרמני, והובילו לשינוי מרחיק לכת בחינוך, בפוליטיקה ובכל תחומי החיים.
הדוגמה השנייה המוכרת לנו היא יפן, שבהשראת האליטה האינטלקטואלית שלה, ועל רקע הירידה של אירופה כמעצמה עולמית, ראתה בעצמה את המעצמה המובילה בדרום מזרח אסיה. לאחר מספר שנים של תקריות עם המעצמות הקולוניאליות, שחסמו בפניה להבנתה את השליטה על סין, היא תקפה את ארצות הברית במתקפת פתע על פרל הרבור.
איך זה נגמר בסוף כולם יודעים, אבל בדרך כלל זוכרים את הירושימה ונגסאקי. ממעטים לציין את העובדה שלאחר המלחמה כבשה ארצות הברית עם בעלות בריתה את יפן למשך 7 שנים נוספות, ובנתה מחדש את המדינה, על ידי רפורמות פוליטיות וכלכליות נרחבות. גם בדוגמא הזו, ההלם מהתבוסה והטראומה שבאה אחריה צרבו את ה-DNA היפני מחדש. כיום לא רק שארצות הברית ויפן הן בעלות ברית, אלא גם שרוב אזרחי כל אחת מהמדינות, רואים בחיוב את אזרחי המדינה השנייה.
ניתן רק לדמיין איך היה נראה העולם אם בעלות הברית היו נמנעות מהכרעה טוטאלית של גרמניה הנאצית ושל יפן. אם הן היו שוגות לחשוב שאת הרעיון הנאצי אי אפשר למגר, ואת התוקפנות היפנית ניתן לעצור רק על ידי חיסול האחראים הישירים, ללא שבע שנות כיבוש ומהפכה כוללת בתודעה היפנית. מלחמת העולם השנייה היא דוגמא לאמצעים קיצוניים שננקטו על מנת להגן על העולם החופשי מפני תוקפנות לשם תוקפנות, שלא ידעה שובע. העולם החופשי הבין שללא מיגור מוחלט של מנועי הרשע, הוא לא יוכל להתקיים יותר.
המלחמה של העולם החופשי באיראן היא מלחמה מסוג זה בדיוק. ציר הרשע של איראן, רוסיה וסין, כולל מדינות תוקפניות שלא יודעות שובע. מדינות בהן הרוע הוא לשם הרוע. מדינות שמאיימות על העולם החופשי.
עזה היא אתר ניסוי כלים איראני. שם בוחנת איראן את התיאוריה שלה, ואת תגובת ישראל והעולם. אם העולם ישאיר החופשי יותיר על כנה את המוגלה התוקפנית בעזה, יבינו האיראנים ובעלי בריתם שהתכנית עובדת, ויתקדמו לשלב הבא.
העולם החופשי, ובוודאי מדינת ישראל שנלחמת על קיומה, צריכים לחסל את הרעיון החמאסי. עלינו לרדוף אותו בכל אמצעי שעומד לרשותנו, להביא לתבוסה מוחצת של החמאס ולצרוב מחדש את ה-DNA הפלסטיני.
