הזמן הוא מוצאי שבת, היום העשרים ושניים למלחמה. בעוד דקות ספורות מתחיל התמרון הקרקעי. סרטונים שמסתובבים ברשת מראים מעגלים גדולים של לוחמים שמתגודדים סביב מפקדים ברגעים הללו, אבל אנחנו תותחנים וכל צוות ממוקם בכלי שלו, דרוך, מנסה לתפעל תקלות אחרונות שצצו במחשב הטקטי. ואז נשמע הקול בקשר: מסגרות ביטחון, כאן קודקוד. ואנחנו עוצרים הכול ומקשיבים.
מה אומרים לחיילים כשהם יוצאים להילחם? אילו מילים יכולות לגרום להם לתת בשעות הקרובות מעל ומעבר למה שהם חשבו שהם מסוגלים? מה עשוי לגרום לאדם לסכן את עצם קיומו למען מילוי המשימה?
פקודת היציאה לקרב שפרסם מפקד אוגדה 36 ערב הכניסה לעזה חותמת במילים "עכשיו תורנו". מילים שמחזיקות תחושת חובה פשוטה בלי רגשות והסברים מיותרים. כמו המילים של אראגורן לפני הקרב על גונדור: "נדרים נדרתם, עתה קיימו את כולם". יש כאן לא מעט חיילים שמשדרים על הגל הזה. אנחנו צריכים להיות כאן כי עכשיו תורנו. יש עוצמה קשוחה, שקטה, בתודעה כזאת, שמביאה אדם להתייצב בלי שאלות מיותרות ולהגיד הנני.
מה שנוסך בלוחמים את הכוח לשים את נפשם בכפם הוא לא הידיעה שה' נלחם עבורנו, אלא שאנחנו נלחמים עבורו. הזיכרון שיש ערכים נעלים אף יותר מן החיים עצמם
אבל בח' הסוללתית, המצומצמת, עוד לפני הנאום של המג"ד, ניתנה זכות הדיבור למתן מצוות אחד גימ"ל. צוות עם ממוצע גילים שנושק ל־40, שהוא אחד הוותיקים והמנוסים בחיל התותחנים (וגם אחד האפקטיביים, כשהפתיל של האנטנה לא תקול), והחבר'ה שם עברו מזמן את גיל שירות חובה. האסטרטגיה שמתן בוחר בה היא לעורר את הזעם הכבוש בנו מיום הטבח: "הצלקות של אותו יום אפל הציתו אש בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. אנו צועדים יחד לקרב, נושאים את לפיד הנקמה. אכזריותם תיענה במלוא עוצמת זעמנו, ועוולם ייענה בשאגת צדק רועמת". גם זו אסטרטגיה אפקטיבית. כשאני קם מלילה בן שלוש שעות של שינה טרופה לקול פגזים, ומציץ בטעות בעוד סיפור זוועה שמתפרסם ברשתות על אירועי שמחת תורה, אני נשבע שלא להתלונן גם אם נשהה כאן בשטח עוד שנתיים. וכשמתן גומר לקרוא, הסוללה מהדהדת בקריאות נלהבות.
יש נאומים שמישירים מבט אל פני הסכנה. לפעמים מתוך רצון להעצים אותה ולחדד את החושים מול פני האויב. כמו המשנה בסוטה שמזכירה ללוחמים "שאם תיפלו ביד אויביכם אין מרחמים עליכם". לעומת זאת המילים ששמה התורה בפי כוהן משוח מלחמה מנסות להקטין אותה ולהרגיע: "אל ירך לבבכם, כי ה' א־להיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם". ה' איתנו ואנחנו ננצח, זו המקבילה הדתית של הנאום של המג"ד שלנו שעולה עכשיו בקשר ומדבר על עוצמתו האדירה של צה"ל שהולך לפרק להם את הצורה ולכן אנחנו לא צריכים לדאוג.
לי עצמי נוגעים יותר דברי הרמב״ם שקרא את הפסוק אחרת: "ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה". מה שנוסך בלוחמים את הכוח לשים את נפשם בכפם הוא לא הידיעה שה' נלחם עבורנו, אלא שאנחנו נלחמים עבורו. הזיכרון שישנם ערכים נעלים אף יותר מן החיים עצמם, ועבורם אנחנו נלחמים.
אני עובר על כל הנאומים הללו, בין פקודת אש לחברתה. מקשיב למפקד גדוד 7007 מדבר על לוחמיו של יהודה המכבי שנכנסים איתנו לתוך עזה, ואז קורא את נאומו של יהודה המכבי עצמו שהזכיר ללוחמיו את יהונתן בן שאול וחזקיהו. צופה בוויליאם וואלס זועק שעדיף למות מאשר למסור את חירותה של סקוטלנד לטובת בריטניה, ומאזין לווינסטון צ'רצ'יל שמבטיח להילחם בחופים ובנקודות הנחיתה כדי לשמור על בריטניה מגרמניה. נאומים כל כך שונים, לפעמים כמעט סותרים, ולאט־לאט אני מבין שהמילים בכלל לא חשובות. שלא נימוק סדור ולא טיעון מובנה מוביל אדם למלחמה. וכל הנאומים כולם מבקשים רק להדהד, באלפי דרכים שונות, מיתר מאוד שורשי וקמאי שניעור בנו בבוקר הארור ההוא של חג שמחת תורה, כשקמנו כאיש אחד ופתחנו טלפונים והתחלנו לארוז את התיקים ולחפש את המדים. מיתר שקורא לאדם להילחם, על ביתו וערכיו וא־לוהיו. והמיתר הזה ממשיך לרעוד וקולו הולך ומנסר ולא ישקוט עד ייבלע בתרועת הניצחון ולארץ יכופר על הדם אשר שופך בה.
