אחרי עוד טבח נורא של הכלבים בחתולים, היו החתולים בטוחים שהפעם ודאי יתייצב כל העולם לצידם. כשהימים חלפו והתמיכה הבלתי מסויגת התעכבה, תלו החתולים את האשמה בהסברה לא מוצלחת. הקצף יצא על ההסברה הממלכתית, שתמיד הייתה קצת איטית ומסורבלת, כדרכם של גופים ממשלתיים.
רבבות חתולים התגייסו באופן אישי למשימת ההסברה. הם הפיצו ללא הרף עדויות על הטבח, שלחו לכל חבריהם ועמיתיהם מחו"ל, כתבו תגובות עוינות לכל פוסט אנטי־חתולי, והתאמצו לגייס אוהדים בעולם כולו. למרבה האכזבה, זה עבד באופן חלקי בלבד. התגייסות נסערת נרשמה בקהילות החתולים המעטות ברחבי העולם – אך לא בהרבה קהילות אחרות.
אפילו בינינו, החתולים, אפשר לראות כמה קשה לחלק מאיתנו להבין שלא נוכל בדורות הקרובים להגיע לשלום עם הכלבים
במקומות מסוימים, התגובה הייתה אפילו הפוכה מהצפוי. כלבי טרף במקומות נידחים בעולם יצאו לחפש חתולים כדי לערוך בהם עוד פוגרומים. כלבים מאולפים ומלומדים, ממיטב האקדמיות בעולם, ניתבו את רגשותיהם התוקפניים למישור האינטלקטואלי. הם הצהירו שלפי התיאוריה הביקורתית החתולים הם מדכאים ולא מדוכאים, ולכן הטבח שנעשה בהם הוא תגובה נאותה לדיכוי הניאו־קולוניאליסטי.
החתולים הבינו מיד היכן נכשלו: עדיין אין מספיק הסברה! הם גייסו את מיטב המוחות והפיקו במהירות שיא יישומוני הסברה מתוחכמים; הם תרגמו את סרטוני ההסברה לכל שפות הכלבים – מבולדוגית ועד פודלית; יומם ולילה פטרלו באופן וירטואלי ברשתות החברתיות, כדי לנטר כל שונא ומתנכל.
אך העולם – מה צר – סירב להתרשם. כוכבי קולנוע ושחקני כדורגל בולטים החלו לגנות את מדינת החתולים על צעדי ההתגוננות שנקטה – כאילו לא קראו אף מילה מההסברה המעולה שהפיקה. מחוסר ברירה, הציעו כמה חתולים לפרסם בעולם סרטונים המתעדים את זוועות הטבח. כשהעולם יראה חתלתולים מרוטשים, כך סברו, הוא לא יוכל עוד להישאר אדיש. סרטוני זוועה החלו להתפשט, בשלל שפות – אך חלק גדול מהעולם נותר באדישותו, שלא לומר בעוינותו.
אחדים מהכלבים הודיעו שהם ניטרליים. עליהם דרשו החתולים דרשה יהודית עתיקה, שנאמרה על יציאת מצרים. נאמר אז: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא). למה שתקו הכלבים? ובכן, חז"ל אמרו שכאשר מלאך המוות בעיר – הכלבים בוכים, וכאשר אליהו הנביא בעיר, כסמל לגאולה – הכלבים צוחקים (בבא קמא ס). בליל מכת בכורות הגיעו למצרים גם מלאך המוות וגם אליהו הנביא. הכלבים לא ידעו אם לצחוק או לבכות – ולכן בחרו להישאר ניטרליים.
ובכן, רוב הכלבים נהגו כמנהגם מאז ומקדם. אבל למה ההסברה לא מצליחה להסביר להם? החתולים ישבו נבוכים, עד שקם חתול אחד זקן וחכם, וכך אמר: "כל הכבוד לאלו המתמסרים להסברה. רצונם מבורך ופעולתם רצויה, וודאי יש לכך השפעה מסוימת. אך צריך לדעת שההסברה שלנו אינה משפיעה הרבה – ולא משום שהיא לא מספיק מוצלחת".
"אז למה?" תמהו שכניו.
"קודם כול, כי בנושאים שבהם יש למישהו דעה, קשה מאוד לשנות את דעתו. אפילו בינינו, החתולים, אפשר לראות כמה קשה לחלק מאיתנו להבין שלא נוכל בדורות הקרובים להגיע לשלום עם הכלבים. חלק מאיתנו אומרים: נכשלנו עם כלב רשע א', בואו ננסה לטפח את כלב רשע ב'. לאחרים מאיתנו קשה להכיר בכך שהמנהיגות החתולית שלנו נכשלה כליל. קשה להכיר במציאות וקשה להשתנות.
"על אחת כמה וכמה שזה קשה לכלבים, שבאופן טבעי רבים מהם לא אוהבים חתולים. אף אחד לא יודע מה בדיוק יש להם נגדנו, אבל ככה זה. יש לא מעט חסידי אומות העולם, שאוהבים אותנו ועוזרים לנו, ואשרי חלקם. אבל הם לא כל כך רבים כפי שהיינו רוצים. הרוב כנראה לא כל כך אוהב אותנו, ולכל היותר – אדיש. שום הסברה לא תגרום לכלב העוין חתולים להתחיל לאהוב אותנו".
"ומה עם סרטוני הזוועה מהטבח?" שאל חתול תמים.
"הם מזעזעים את אוהבינו, אך מתקבלים באדישות בידי המתנכרים לנו".
"ומה באשר לשונאינו, כלבי הטרף?" שאל עוד חתול.
"להם", אמר החתול הזקן, "הסרטים הללו רק עושים תיאבון".
החתולים שתקו בדומייה קודרת. "אז אין מה לעשות?" שאל לבסוף חתלתול קטן.
"דווקא יש", אמר החתול החכם, "הזמנתי לכאן קרוב שלנו". אל החבורה התקרב בשלווה מאיימת בן גדול מאוד למשפחת החתוליים, יצור מנומר וקטלני. "תכירו", אמר החתול הזקן והחכם, "זהו קרובנו הנמר. הוא ילמד את כולנו להיות נמרים. כי העולם הזה לא אוהב חתלתולים, אבל בעל כורחו הוא מכבד נמרים. לחתולים קשה להסביר לעולם; נמרים אינם צריכים להסביר".
