אני לא יודע אם גם אתם מרגישים ככה, אבל הדבר שהכי קשה לי במלחמה זו התחושה הזאת, שאין לי איפה לתקוע את עצמי, אין לי איפה להניח את הגוף. אני מרגיש לא רצוי בעולם, פיזית, זה משהו נורא.
לפני שבוע וחצי בערך, נסעתי עם חיה למלון בקיבוץ שפיים, כדי להביא לניצולים מכפר עזה תרומה גדולה של בגדים חדשים שאיכשהו הגיעה לידי. אני הייתי רק השליח. כשהגעתי למלון, מישהי הפנתה אותי לגן האירועים של שפיים שהפך בימי המלחמה למחסן ציוד עצום. כשהגעתי לשם לא האמנתי למראה עיניי. האולם היה מלא בשולחנות מסודרים למופת, בגדים, נעליים, משחקים, אופניים, מוצרי היגיינה, משקפי שמש, והכול מאורגן בצורה מופתית, על ידי מתנדבים.
ואחרי שסיימתי להעביר את התיקים ביקשתי ממנהלת האולם, לימור, לקחת אותי לסיבוב קצר במלון. היא הסכימה בשמחה, וביחד הלכנו, חיה בתי, אני ולימור, במדשאות הגדולות שהיו מלאות באנשים. היינו בחדר האוכל, בחצר המשחקים, בבית הקפה הסמוך, ובמרחב שבו מתקיימות זו לצד זו עוד שבעה, ועוד שבעה, ועוד אחת. איזה סיוט. והייתה שם, בשפיים, מין אווירה כזאת, קשה, שקשה לתאר. מין אנרגיה כואבת, אנרגיה של תלישוּת, של עקירוּת, של פליטוּת.
הייתה שם, בשפיים, מין אווירה כזאת, קשה, שקשה לתאר. מין אנרגיה כואבת, אנרגיה של תלישוּת, של עקירוּת, של פליטוּת
אחר כך חזרנו לאוטו והתחלנו לנסוע הביתה. חיה התלהבה מהמקום היפה, עם הדשא הירוק והמשחקים, והאנשים הנחמדים, ואני נסעתי בשקט והתאפקתי לא לבכות. ואחרי כמה דקות של נסיעה, רגע לפני שעליתי לכביש החוף, ראיתי פתאום בצד הכביש, כלב מבוהל כזה, ואבוד. היו לו עיניים כאלה מפוחדות ופעורות, והוא רץ בטירוף, ממקום למקום. הוא רץ לשום מקום, ברח מעצמו. וכשראיתי אותו הרגשתי, כשראיתי אותו ידעתי – זה כלב שניצל מהתופת בכפר עזה. הוא אבוד ומבועת. ואני הולך להציל אותו.
התחלתי לנסוע לעברו. עצרתי את הרכב בצד הכביש, יצאתי החוצה, והתחלתי לשרוק לו בחביבות. אבל הכלב האומלל נבהל ממני וברח עוד יותר רחוק. התחלתי לרוץ לעברו, אבל הכלב נבהל עוד יותר. המשכתי לרוץ, אבל הוא היה מהיר ממני. אז חזרתי לאוטו, עם זיעה על כל הקרחת. חיה אמרה, אולי ניתן לו אוכל, ואני אמרתי לה, כן אבל אין לנו כלום. הכלב בינתיים התרחק. המשכתי לנסוע אחריו, הוא רץ צמוד לכביש, העיניים שלו היו גדולות ומבוהלות. ברגע מסוים עברתי אותו, ושוב ירדתי מהאוטו, ושוב קראתי לו, ושוב הבהלתי אותו. הפעם הוא כל כך נבהל ממני, שהוא התחיל לרוץ לכיוון האוטוסטרדה המסוכנת. אני די בטוח שהוא עלה על הכביש. ואני כל כך התביישתי. וכל כך פחדתי. פתאום קלטתי, מרוב שניסיתי לעזור לכלב הזה, מרוב שרציתי להציל אותו, ייתכן שהובלתי אותו אל מותו.
כשעלינו על כביש החוף לא ראיתי את הכלב, והאמת היא שגם לא ממש ניסיתי למצוא אותו. גם ככה הרגשתי רע עם עצמי. את הדרך הביתה עשיתי במהירות ובלחץ, עם זיעה חמוצה על העור. כשהגענו הביתה חשבתי על זה שהכלב המתוק שכל כך הבהלתי, בטח לא קשור לכפר־עזה בכלל. אני פשוט החלטתי שהוא פליט, כדי שתהיה לי סיבה טובה להציל את חייו. הלבשתי על הכלב המסכן סיפור שלם, כדי שאוכל לעזור במשהו, כדי שיהיה לי מה לעשות עם עצמי. כי כמו שאמרתי, מאז שפרצה המלחמה אני לא יודע איפה לתקוע את עצמי. ואם פתאום יש לי משימה חשובה כזאת, להושיע כלב אומלל, אולי יש לי סיבה להיות כאן בעולם.
הדבר שהכי קשה לי במלחמה הזו הוא התחושה הזאת, שאין לי איפה להניח את הגוף. אני כאילו תקוע פה. תקוע בבית שלי. תקוע במדינה הזאת. תקוע בעולם הזה. ואין לי לאן ללכת. אין לי איפה להניח את עצמי. פיזית. פיזית. אני מרגיש כאילו הבית שלי הוא בית סוהר. ונמאס לי כבר להיות. אני יודע שאני לא היחיד שמרגיש ככה. המלחמה גורמת לכולם להרגיש מיותרים. זה נכון, יש את הלוחמים שלנו, בחזית, הם נדרשים עכשיו למשימות. אבל שאר האנשים, שאר האזרחים, בהם גם אני, לא באמת "נצרכים" כשיש מלחמה. ובגלל שאין בנו צורך, אנחנו מרגישים מיותרים, ואנחנו לא יודעים איפה להניח את עצמנו. ולא משנה כמה נתנדב וכמה נתרום, זה לא יהיה "מספיק", כי במלחמה שום דבר לא "מספיק". ככה אני מרגיש לפחות. וכבר חודש ושבוע, אני מסתובב בחיים האלה, כמו כלב נטוש ומבועת. אני לא יודע ממה אני בורח, ואני לא יודע לאן אני נמלט, אין לי איפה להניח את עצמי, ואין מי שיציל אותי, הכלב הזה הוא אני.
