מעט אחרי פרעות קישינב, נשלח זאב ז'בוטינסקי מטעם העיתון שלו להביא לעיר אספקה ומצרכים שתרמו קוראי העיתון. הוא הסתובב בעיר מוכת ההלם ונפגש עם מנהיגי הציונות אוסישקין וביאליק. כאשר חזר משם בחר לתרגם לרוסית את הפואמה שכתב ביאליק על הפרעות, "בעיר ההרגה", והוסיף לה הקדמה משלו:
"בעיר ההיא ראיתי תוך סחי
פיסה אחת מגוויל תורה קרוע.
ניערתי בזהירות מקלף נצחי
את האבק שבו היה זרוע;
ושם כתוב: 'בארץ נוכרייה'
רק שתי מלים מספר עם־הנצח.
בשתי מלים הללו חבויה
היסטוריה של כל פרעות הרצח".
עשור לאחר מכן יציג ז'בוטינסקי את קטע הקלף הזה באלכסנדריה במצרים, באספה של יהודים שעמדו להתנדב לצבא הבריטי כדי לשחרר את ישראל מהשלטון הטורקי. במובנים רבים, המראות שנחשף אליהם בקישינב ניסחו את ההבנה שלו שהיהודים זקוקים לבית משלהם.
הטבח החזיר רבים מאיתנו למלחמת יום כיפור. איך אמרה לי חברה – "אני מרגישה שאני חווה מחדש את ההיסטוריה של ההורים שלי". אבל במובנים רבים, הטבח של שבעה באוקטובר לוקח אותנו הרבה יותר אחורה מזה. הוא לוקח אותנו לקישינב. הוא מחזיר אותנו למציאות שחשבנו שכבר לא יכולה לקרות כאן – במשך יממה, ואף יותר, היו נתונים יהודי העוטף לעצמם. רצועת ההתיישבות שבה גרו והאמינו תמיד שהיא חלק אינטגרלי ממדינת ישראל הפכה באבחת שעות ספורות לאקס־טריטוריה. לארץ נוכרייה שבה המתיישבים נתונים לגורלם, מופקרים למעשיו של האויב מבחוץ.
פרעות קישינב הפכו לנייר הלקמוס שניסח את הפתרון היהודי לבעיית האנטישמיות – היהודים זקוקים למקום משלהם. מקום שבו יוכלו להגן על עצמם, בכוחות עצמם, ולהחיל ריבונות. זה היה הרגע שבו המפעל הציוני הפך להכרח.
ביום שאחרי המלחמה מדינת ישראל תצטרך להתמודד עם בעיה רגישה – האם, אחרי כל מה שאנחנו יודעים, ניתן לאפשר לפלסטינים להמשיך לבוא לעבוד אצלנו
בשנת 1992 עיתונאי אחר, חגי סגל, פרסם פרק בספר "התנחלות דמה" תחת השם "עפודה ערפית". הפרק מתאר מונולוג בדיוני של יוסוף, פועל פלסטיני שמוצא את עצמו מובטל בעקבות אירועי האינתיפאדה הראשונה ומופתע לקבל הצעת עבודה אצל שכניו המתנחלים. הוא מתאר את התחקיר הביטחוני שנעשה לו בטרם אושר כפועל: "לפני עפדתי שם לקחו אותי למוחבראת, לראות אם אני לא אוהב את אבו־עמר יותר מדי. אמרתי מה בתאום אני אוהב ערפאת. הלפאי ימות עכשפ אבן כלב. מיד נתנו לי מכתב אני בסדר. גם כן אחים שלי אמרו אותו דבר. מה אכבת להם להגיד, אבו עמר לא מת ממילים".
בהמשך הוא מתאר את עבודת המודיעין שעושים הפועלים ביישובים. "בכל מקום אחמד מיד מחפש בעיניים איפה הבלבית שם את הרופה ורושם הכול בראש שלו. רק שתדעו שהבית של הרפ נחמיה בדיוק ליד אל מזכירות. יש שמה שומר אחד שוכב על הדשא עם גב למטה ועיניים שלו סגורות בגלל השמש… כשגפרת שרה הולכת למרבאה עם ילד שלה, אחמד לוקח עיתון שלהם ומחביא אותו מתחת לחולצה כדי לפיא בלילה למי שצריך".
המונולוג הזה, שנכתב לפני יותר משלושים שנה, הפך לנבואה שהגשימה את עצמה. כשהתנדבתי במלונות סיפרו לי המפונים על פועל עזתי בשם חליל, שכולם הכירו וחיבבו והעסיקו אותו לעבודות שיפוצים. אחר כך בשעת הטבח הם ראו את העזתים עם מפות ורשימות מסודרות – היכן גרה כל משפחה, כמה ילדים יש להם וכמה כלבים.
ביום שאחרי המלחמה מדינת ישראל תצטרך להתמודד עם בעיה רגישה במיוחד – האם, אחרי כל מה שאנחנו יודעים, ניתן לאפשר לפלסטינים להמשיך לבוא לעבוד אצלנו. האם אפשר לסמוך. 13 שנה אני גרה ביישוב שלי. את בתינו בונים פלסטינים מהיישובים הסמוכים. הקבלן החייכן שכולנו נסמכנו על שירותיו – האם אפשר עוד להמשיך להסתמך עליו? האם יש מודיעין על הבית שלי, מתויק איפשהו בחדר אפל באיזה כפר ערבי עוין?
ככל שאני מרחיקה במחשבות, אני מוצאת שמי שמספק לי את הפריזמה ואת השאלות הקשות אלו לא הפרשנים בטלוויזיה, לא הפאנליסטים שכבר שבועות טוחנים לי באולפנים את השאלה מי אשם והאם נתניהו צריך להתפטר – אלא המשוררים, הסופרים, האנשים שעיניהם מרחיקות ראות. אלו שמסוגלים לתפוס את ההיסטוריה המתרחשת בזמן אמת ולהקיש ממנה מסקנות נלוות. להם צריך להקשיב עכשיו. עליהם צריך להסתמך.
