חג הסוכות שלנו, תושבי עוטף עזה, עדיין לא הסתיים

פֶּתֶק תִּזְכֹּרֶת קָבוּעַ עַל הַמְּקָרֵר: / סֶנְדְּוִיצִ'ים לְמָחָר / לְהַסִּיעַ לְחוּג בַּלֶט / אַתֶּם זְמַנִּיִּים כָּאן (אפרת רפל־פראווי, סעד, תשפ"ב)

חג הסוכות שלנו, תושבי עוטף עזה, עדיין לא הסתיים. ולא רק משום שרבות מהסוכות ביישובינו עדיין עומדות על תילן (רבים מאיתנו מיהרו להרגיע את הילדים מקולת ומראות האימה ויצאו במהירות במוצאי החג); ולא רק משום שהסוכה הייתה, בין השאר, זו שסוככה או ערפלה עבורנו (לעיתים כפשוטו ממש) את הראייה ואת ההבנה של מה שהתרחש סביבנו באותה שבת נוראה; ולא רק משום שרבים מאיתנו חיים בשבועות האחרונים בדירות עראי בדמות מלונות, בתי הארחה ומוסדות שפתחו בפנינו את שעריהם.

אנחנו עדיין בחוויית הארעיות בעיקר משום שגם מי מאיתנו שניצל מהזוועות, כפרט או כקהילה, מפנים כעת לעומק את משמעותה של הארעיות שבה חיינו לאורך כל השנים האחרונות, ותוהה על עתיד חיינו באזור הזה, קרוב כל כך לגבול, שנפרץ בקלות פשוטה כל כך.

והשאלות היו, והן נכחו שם לאורך השנים האחרונות. כל טיול אופניים במרחבים הקסומים של חניון רעים ויער בארי, של חוף זיקים או יער כיסופים, כל מפגש עם הגבול הקרוב כל־כך, העלה את התהייה על הקרוב־רחוק הזה, "נוגע לא נוגע". מרחבים ירוקים ופורחים, ובצידם איום ממשי כה קרוב ושכנות מתוחה כל כך. כל "סבב", מתקפת טילים כזו או אחרת, אילץ אותנו לקבל כמעט תמיד החלטות על "נסיגה מהירה" עם הילדים למקום מבטחים זמני (באותם ימים עוד סברנו שטילים הם האיום הגרוע ביותר שמונף על ראשנו). וכשתם הסבב, תמיד נשלחה עוד רקטה אחרונה לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקף. רקטה שכמו אמרה ללא מילים: "אתם תמשיכו לחיות כאן, העזתים ימשיכו לתקוף, וממשלת ישראל תכיל… כי אתם יכולים להכיל ולשאת את הארעיות, את הזמניות הזו".

שכנות מוכחשת

בחצי השנה האחרונה תיעדתי פרקים מתוך חיינו בעוטף וערכתי אותם ליומן קולנועי קצר, במסגרת קורס שבו השתתפתי. היומן מציג שתי סוגיות שהעסיקו אותי בתקופה זו, הקשורות שתיהן לתחושת הארעיות: מחד, ילדים והורים שחיים בפסטורליה, פריחה ומרחבים, אך אחת לכמה חודשים נתונים למצב מלחמה ונאלצים לנדוד. מאידך, מאבק רב־שנים של קהילות צעירות (בהן גם "גרעין שובה", שבו אני חברה) לקדם בנייה משמעותית של בתי קבע במושבי העוטף גם למי שאינם "בנים ממשיכים".

לאחר הגעתן של עשרות משפחות בתמיכת המדינה לחיזוק האזור, לפני למעלה מעשור, הותירה ממשלת ישראל את האזור להתנהלות עצמאית של "היצע וביקוש". מדיניות הרשויות כלפי דרישתנו לחזק קהילות משימתיות במושבי העוטף נענתה בדרך כלל בהשוואת מצוקתנו למצבם של מושבים אחרים ברחבי הארץ. אף שבעינינו חשיבותה של ההתיישבות בעוטף עזה עלתה על הצורך בקידום מפעלים דומים ביתר חלקי המדינה, חשנו שהרשויות לא היו לצידנו. במקום להרחיב מושבים קיימים ומזדקנים, הצמאים להרחבות, התקבלה החלטה פוליטית להקים יישוב חדש אחד ("חנון"), ולא להתערב בשיקולים הכלכליים של ועדי המושבים החקלאיים. עובדה זו הובילה לעזיבה של משפחות רבות את המושב שלנו רק בקיץ האחרון. גם את הסיפור הזה תיעדתי בתרגיל הקולנועי שלי, בהקשר של ה"זמניות".

את הסרט הקרנתי לראשונה בסוכתנו – שמבעד לדפנותיה ניתן לצפות על כביש סעד־בארי (232) – באחד מימי חול המועד. יומיים בלבד לפני שהנתיב הזה הפך לכביש דמים". חברים ושכנים שצפו בסרט אמרו שהתרגיל מעניין ומצוקת הדיור אכן כואבת. "אבל", הדגישו רבים, "העוטף זה כבר לא הסיפור. המצב הביטחוני הרעוע שלנו הוא כבר לא 'אישיו' שיפעיל מישהו במדינה לעזור לנו לבנות כאן בתי קבע. כשיש טילים מעזה, כל המדינה חוטפת".

בודדים הביעו עמדה אחרת, ולפיה אנו חיים בהכחשה כלפי מה שמתרחש באזורנו אחת למספר חודשים. כדי לחזק את אחיזתנו באדמה אנו מדחיקים את חיינו על פי תהום פעורה, שוכחים לפרקים את השכנות המורכבת עם העיר הגדולה השוכנת קילומטרים ספורים ממערב לנו. כעבור יומיים קיבלה כותרת אותו יומן תיעודי, "זמניים" (בהשראת השיר שבו פתחתי), משמעות עמוקה וכואבת הרבה מעבר לכל דמיון.

מצאנו מים

אברהם אבינו, ואחריו יצחק בנו, ביססו בתהליך איטי את בעלותם על הארץ שהובטחה להם מידי הקב"ה. מתושבים ארעיים הפכו לדיירי קבע באמצעות כריתת בריתות, הצבת מזבחות וחפירת בארות. יצחק ועבדיו חפרו בשנית את הבארות שנחפרו בימי אברהם ונסתמו על ידי פלשתים, ומצאו בגרר "באר מים חיים". היאחזות זו בקרקע, באמצעות בארות מים, שימשה השראה לחלוצים שבאו להפריח את מדבר הנגב המערבי ממניעים ציוניים, כעבור אלפי שנים.

בכ"ב שבט תש"ג, 1943, הקימו 12 חלוצים דתיים את קיבוץ בארות־יצחק מזרחית לעזה. שמו ניתן לו בהשראת יצחק אבינו שחפר בארות באזור, וגם לזכרו של הרב יצחק ניסנבוים, ממנהיגי המזרחי שנספה חודשים ספורים קודם לכן בגטו ורשה (לאחר שעודד את רוחם של תושבי הגטו ואמר כי עם ישראל נדרש כעת "לקדש את החיים, ולא את השם במוות"). בחמש השנים מאז הקמתו ועד העברתו למרכז הארץ לאחר מלחמת העצמאות, היה בארות־יצחק הקיבוץ הדתי הגדול ביותר.

במוצאי יום הכיפורים תש"ז שימש בארות־יצחק בסיס שממנו יצאו חלוצים לייסד את קיבוץ בארי, קילומטרים ספורים דרומית לו. זאת במקביל להקמתן של עשר נקודות יישוב נוספות ברחבי הנגב, באותו לילה. שמו של בארי ניתן לו הן בהשראת בארותיהם של אברהם ויצחק שנחפרו באזור, והן על שם מנהיג תנועת העבודה ברל כצנלסון. גם במקרה של בארי המודרנית, לולא חפירת ה"באר" לא היו מתאפשרים חיים באזור: המהנדס שמחה בלאס גילה במהלך שנת תש"ו מקור מים משמעותי בקרבת קיבוץ ניר־עם, ומשם מתח עם עובדי "מקורות" צינור מים לנגב, שאִפשר בסופו של דבר את קיומם של י"א הנקודות ושל יתר יישובי הנגב באותן שנים. פעולה הנדסית זו הרשימה עמוקות אף את חברי ועדת אונסקו"פ שביקרו ברביבים, וייתכן שבזכותה הם הגישו בסופו של דבר לאו"ם את תוכנית החלוקה ותמכו בהקמתה של מדינה יהודית.

בשמחת תורה האחרון חדרו מאות מחבלים מרצועת עזה אל מרחבי הבארות האלה. שם, באזור בארות־יצחק הישנה ובאזור בארי, וגם על גדות נחל גרר המלאים בבארות ובמתקני מים עתיקים, נטבחו מאות אזרחים וחיילים יהודים.

להתמודד עם התהום

חג הסוכות נועד גם להזכיר לנו שחיינו ארעיים, תלויים על בלימה, וכולנו כחומר ביד היוצר. משהשתלטה תחושת הארעיות על כל חוויית החיים שלנו, באזור עוטף עזה בפרט ובארץ בכלל, משעלתה התהום ואיימה לשטוף את הארץ – ניתן אולי להתנחם ולהסיק תובנות אודות הדרך לתקומה, מתוך חזרה אל בארות אבותינו. אל החפירה העיקשת של אברהם ויצחק, דור אחרי דור מחדש, אל החיבור לאדמת ארץ פלשתים, אל מקורות המים החיים שלנו.

באר עשויה להגיע אל מי התהום באופן מאוזן ומדויק, להכיל אותם אך לא לאפשר להם לעלות ללא שליטה. כך מתארים חז"ל מתארים את הדרך שבה התמודד דוד המלך עם מי התהום שאיימו להציף את הארץ:

בשעה שכרה דוד המלך את השיתין שמתחת המזבח, לצורך ניסוך המים, החל התהום לעלות ואיים לשטוף את הארץ. כתבו את השם המפורש על חרס והניחוהו על פי התהום ושקע ששה־עשר אלפי אמה, ונעשה העולם יבש מאוד. אמר דוד המלך חמישה עשר פרקים של שיר המעלות, ועל כל פרק ופרק עלה התהום אלף אמה, ונעשה העולם לח (סוכה נג, ב; בתרגום מארמית).

עם שוך הקרבות, צפויות למדינת ישראל, לצבאה ולאזרחיה אינספור משימות, בהן שיקום אזור עוטף עזה. יהיה עלינו להעמיק אחיזה, לנקות את כל הבארות הסתומות ואת כל עלילות השווא כנגד זכויותינו ושייכותנו למרחבי ארץ גרר. לא ניתן יהיה להתייחס להתיישבות הכפרית בחבל הארץ הזה כעוד "נטל נדל"ני"; מדינת ישראל תצטרך לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי להמשיך לבנות, לטעת, לחפור לעומק ולהתיישב לרוחב, בכל האזורים שסביב העיר עזה, ואולי גם לשוב אל תוככי החבל עצמו. מאמץ זה הוא נדבך מתחייב בדרך להשבת תחושת הביטחון למתיישבי החבל הקסום והתנ"כי הזה. ביטחון זה ינצח בעזרת ה' את תחושת הזמניות, שאופפת אותנו כעת במלוא עוצמתה.

מִי שֶׁרָעֵב יִמְצָא אֶצְלֵנוּ פַּת שֶׁל לֶחֶם / מִי שֶׁעָיֵף יִמְצָא פֹּה צֵל וּמֵי בְּאֵר / מִי שֶׁסֻּכָּתוֹ נוֹפֶלֶת / חֶרֶשׁ יִכָּנֵס בַּדֶּלֶת / וְתָמִיד יוּכַל לְהִשָּׁאֵר.// זֶה הַבַּיִת שֶׁבָּנִינוּ / זֶה הָאֹרֶן שֶׁנָּטַעְנוּ / זֶה הַשְּׁבִיל וְזוֹהִי הַבְּאֵר / מִי שֶׁבָּא לְפֹה אָחִינוּ / מִי שֶׁבָּא יָסֵב אִתָּנוּ / וְהַשַּׁעַר שׁוּב לֹא יִסָּגֵר (יורם טהרלב).