לילה אחד השבוע, בשעה מאוחרת, נסעתי לקנות טיטולים לעלמה. הכבישים היו פנויים, הרחובות ריקים. גם בשעה כזו מרגישים את המלחמה באוויר. בצד הדרך ראיתי בחור ישיבה עוצר טרמפים. החלטתי לקחת אותו לאן שהוא צריך, שלא יסתובב ככה בלילה לבד ועוד בזמנים כאלה מתוחים.
הוא עלה למכונית, הסיר את המגבעת, יישר את הכיפה, חגר חגורת בטיחות ואמר תודה רבה שלוש פעמים ברצף. הנמכתי את המוזיקה והסתכלתי עליו בזווית העין. בחור ישיבה רגיל. הכי סטנדרטי שיש. מגבעת, חליפה, ציציות בחוץ, נעלי ספורט אלגנט שחורות, משקפיים עדינים, פאות לחיים, שקית של ג׳רוזלם יארמולקע, פלאפון כשר. שאלתי אותו לאן הוא צריך והוא אמר שם של ישיבה מוכרת בירושלים.
אני אומנם לא מהנודניקים האלה שמבקשים מטרמפיסטים דבר תורה או מציקים בשאלות כאלה כמו, נו, מה לומדים בישיבה עכשיו. אז רק שאלתי אותו לשמו והוא אמר שקוראים לו מאיר ושתק. הגבהתי קצת את המוזיקה כדי להפיג את המתח. מאיר לחץ בסתמיות על כפתורי הפלאפון הכשר שלו, כנראה כדי להפיג את המבוכה, ואז אחרי דקה שאל, מה זה, מי זה הזמר הזה? ואני אמרתי לו, אביב גדג׳. מאיר אמר שהוא לא מכיר ואני אמרתי, זה בסדר, הרוב לא מכירים. ואז הוספתי, אביב גדג׳ גר בעוטף עזה. ניצל בנס בשבת השחורה ההיא. ומאיר הסתכל עליי ושאל, באמת? ואז לראשונה ראיתי בעיניים שלו איזו דאגה עמוקה מעורבבת בבלבול עמוק ובחוסר אונים. כמעט כמו אצל כולם בתקופה הזו. אז הרשיתי לעצמי לשאול אותו, תגיד מאיר, איך אתה בימים האלה? ומאיר עשה תנועה כזו ישיבתית עם הראש ואמר, בסיידר, מה יש להגיד… מצב לא פשוט. סיפרתי לו שגם בזמני בישיבה היו מבצעים צבאיים מדממים, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן, אבל עכשיו זה אחרת. עכשיו המצב שונה לחלוטין. ומאיר הנהן ואמר, נכון, נכון. עכשיו זה אחרת. ואז שתק שוב.
ראיתי שהוא בוהה מהחלון בדרך החולפת ומהרהר. חשבתי רגע ואז שאלתי אותו, תגיד מאיר, איך האווירה בישיבה? כרגיל? או ש… ומאיר קטע אותי ואמר, עזוב. עזוב. אני לא רוצה לדבר על הישיבה. אני יכול לספר לך על עצמי אם אתה רוצה. ואני כמובן שרציתי, ומאיר סיפר לי בגילוי לב שכבר שבועיים שהוא לא ממש מצליח ללמוד כמו שצריך. הראש שלו לא במקום. המחשבות שלו מוסחות. והוא כל הזמן נזכר במה שקרה בשמחת תורה. והוא כל הזמן רואה בעיני רוחו ילדים אומללים שחוו את הדברים הכי איומים בעולם והוא מיד חושב על האחיינים שלו וזה גומר אותו ולא מאפשר לו ללמוד. אז הוא אומר לחברותא שלו שכואב לו הראש ואז הוא הולך לשירותים ויושב על האסלה הסגורה ולפעמים הוא סתם בוהה בדיכאון ולפעמים הוא בוכה בשקט־בשקט כדי שאף אחד לא ישמע בחוץ.
הגענו לרחוב של הישיבה של מאיר. עצרתי כמה מטרים לפני הכניסה אבל מאיר היה בשוונג של לספר על עצמו, הרגשתי שזו אולי הפעם הראשונה שהוא מרשה לעצמו לפתוח ככה וכמובן שנתתי לו והקשבתי לו והסתכלתי עליו והנהנתי. מאיר המשיך ואמר, לא יודע, מה אני אגיד לך, יש לי הרבה ייסורי מצפון על זה שאני לא מצליח ללמוד כמו שצריך, בקושי להתפלל. אני יודע שזה התפקיד שלי כרגע אבל אני פשוט לא מסוגל. בשבוע שעבר חשבתי ללכת להתנדב באיזה חמ״ל שעושה משהו בשביל חיילים, אבל הראש־ישיבה לא מרשה בשום פנים. היה רגע אחד שבו לשבריר שנייה עברה לי מחשבה לעזוב כאן וללכת להתגייס, יש עכשיו כל מיני מסלולים כאלה. אבל אתה יודע, זה לא פשוט. אתה היית בחור ישיבה פעם. אתה יודע איך זה. יש משפחה ויש שידוכים ויש חברים.
מאיר שתק רגע, חבש את המגבעת, אסף את עצמו וסיפר, לילה אחד שכבתי במיטה ככה, עם כל הבגדים, ושמעתי רדיו בנגן שלי, ובדיוק אמרו את השמות של החיילים שנפלו באותו יום בעזה, כולם בני גילי! שנה יותר, שנה פחות. זה גמר אותי. אני אומר לך. זה פשוט גמר אותי. הלכתי לחדר אוכל, לקחתי נר מהמגירה של שבת, עליתי לגג של הישיבה, הדלקתי את הנר ועמדתי ככה. כמו בול עץ. ובכיתי ובכיתי ובכיתי ואז הצדעתי לכיוון השמיים. הצדעתי לכל החיילים האלה ששמרו עליי. מה אני יכול לעשות? הא? מה אני כבר יכול לעשות תגיד לי. ומאיר התחיל לבכות. ואני הצטרפתי אליו. ואמרתי לו, יש לך לב מאיר. יש לך לב. זה גם משהו בימים כאלה.
