מה שהיה אמש בכיכר רבין הוא תצורה חדשה של מחנה פוליטי שהולך ומתגבש. חלקים רבים בשמאל הציוני הגיעו למסקנה שרק בשיתוף פעולה עם גורמים לא ציונים ואנטי ציונים הם יוכלו לעמוד על הרגליים ולהוות אלטרנטיבה לשלטון הימין. ההפגנה נגד חוק הלאום לא הייתה הפגנה נגד חקיקה של ממשלת הליכוד, אלא הכרזה על מחנה פוליטי חדש, המחנה הפוסט לאומי.
במחנה הזה, למילה ציונות אין שום ערך ובכלל עדיף לא להשתמש בה משום היותה מעוררת מחלוקת בין השותפים השונים. אין להם בעיה לנופף בדגלי פלסטין – דגל שנכון להיום מזוהה בקרב רוב הציבור הישראלי כדגלו של אויב מר. במחנה הזה אפשר לסלוח על התבטאויות וססמאות הקוראות לאלימות כמו ב"רוח ודם נפדה את פלסטין" ו"מיליון שהידים בדרך לירושלים". אלו אמירות לא נעימות לאוזן, אך השותפות גוברת על אי נעימויות.
במחנה הזה הציונות היא מחסום להתקדמות, וסמלי ישראל הם אצבע בעין לשותפים הפוטנציאלים מקרב ערביי ישראל. במחאות של המחנה הזה לא שרים את התקווה בסוף האירוע – באופן עקרוני.
בהפגנה אמש אפשר היה לראות חברי כנסת של מרצ (שבשנים האחרונות השמיטו את מושג הציונות ממצע הבחירות של המפלגה) יחד עם פעילי ארגון "אנרכיסטים נגד הגדר" האנטי ציונים ובדואים מאל ערקיב; אנשי חד"ש עם נציגים של מפלגת העבודה, אנשי שלום עכשיו יחד עם פעילי בל"ד והקרן החדשה לישראל.
הקואליציה הזו אפשרית רק בתנאי שהנציגים היהודים בה מוכנים להתפשר על חלקים בזהותם הלאומית. צייצנים רבים בשמאל הסבירו את האמת הפשוטה: בשביל להקים חזית פוליטית חדשה, השמאל הקטן, חייב לגדול ולשתף פעולה באופן נרחב ועמוק הרבה יותר עם המיעוט הערבי הלא ציוני. כך כותב למשל הסופר ניר ברעם: "השמאל היהודי הגאה שמעולם לא עמד עם ערבים ותמיד התרחק מהם לא ניצח בחירות 20 שנה. הצטמק עד לגרגר חול. בלי הפלסטינים אזרחי ישראל אין שלטון. אין גוש. אין כלום".
חגי מטר, עורך אתר השמאל הרדיקלי "שיחה מקומית" הגדיר זאת היטב: "…מה שהיה בתל אביב היה ברית פוליטית רחבה. היו שם אנשי בל"ד ואנשי העבודה. היו שם אנשים עם חזון שונה מאוד לעתיד של המקום הזה. אבל כולם הסכימו ששוויון הוא ערך עליון, ושצריך מחנה רחב נגד חוק הלאום. זה לא אומר שכל המפגינים אותו דבר.. זה אומר שככה עושים פוליטיקה".
אלדד יניב, הבא בתור ברשימה המחנה הציוני, צייץ לא מעט על המחנה החדש שנוצר. "יש אופוזיציה שמבינה ש'ערבים' זו שותפות לא פחד". תומר פינס מהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה כתב: "אין חשוב ומרגש שאלפי יהודים וערבים, צועדים ביחד שווים ברחובות תל אביב, וקוראים בבירור לממשלת ביבי-בנט: לא ניתן להפריד בינינו. לא נרשה לכם לפגוש בשוויון".
וכמובן, מנכ"ל הקרן החדשה, מיקי גיצין שקרא לעמיתיו משורות השמאל הציוני להתגבר על הפחדים ולחבור לשותפים הלא ציוניים כי רק כך יובס הימין. "כל אנשי המרכז-שמאל שבגלל חישובים פוליטיים לא מוכנים להגיע להפגנה הערב אתם טועים בגדול. העתיד של השמאל הישראלי הוא בשותפות יהודית-ערבית, בשביל זה אנחנו חייבים לנצח את הגזענות והפחד הקיימים אצלנו, זה לא פשוט, אבל רק ככה ננצח", כתב גיצין.
אם כן, ציונות, דגל ישראל, התקווה אאוט. דיבורים על "שוויון", "שותפות", "ברית פוליטית" שיובילו ליצירת "גוש" אלו הדגלים החדשים של השמאל המתהווה. העתיד של השמאל נמצא ברשימה המשותפת.
מדובר בתפיסה פוליטית שלא אפיינה את השמאל הציוני, ודאי לא את אנשי מפלגת העבודה, המפלגה שייסדה את המדינה. היחידים שהרימו את דגל השותפות עם ערביי ישראל זו מפלגת חד"ש, אך המחיר ששילמו השותפים היהודים תמורת הליכה בדרך זו ידועה: הם לא ציונים, זו המפלגה היחידה שמקדמת סרבנות בצה"ל על רקע אידיאולוגי וכשהשותפים הערבים מכריזים על תמיכה באסד, חיזבאללה והמשטר הצפון קוריאני לרוב התגובה של נציגי הקול היהודי שם נעשית בקול ענות חלושה.
במרצ, כאמור, כבר ויתרו על הציונות במצע. עכשיו בתוך מפלגת העבודה מתקיימים ויכוחים סוערים אודות השותפות עם מפלגת הרשימה המשותפת. ראשי המפלגה הדירו את רגליהם מהפגנת ועדת המעקב העליונה, ומזכ"ל המפלגה, ערן חרמוני, הגדיר את המחנה שהפגין במוצאי שבת כ"מחנה אנטי או פוסט ציוני". בתוך המחנה הזה השתתף אמש ח"כ מיקי רוזנטל ממפלגת העבודה, גם יו"ר המשמרת הצעירה ופעילים רבים אחרים שסבורים שהשמאל הציוני והרשימה המשותפת יכולים לצעוד ביחד אל האופק. שיתוף הפעולה הזה בהכרח, בין אם הוא יצליח ובין אם לאו, ישפיע עמוקות על זהות השותפים הציוניים.
