טבח שמחת תורה לא כוון נגד מדינת ישראל. הוא כוון נגד אזרחי ישראל. נגד עם ישראל. נגד יהודים. את האבחנה הזו קל מאוד לפספס בתוך החברה הציונית בישראל, שפטריוטיות היא סימן ההיכר שלה באופן כמעט חוצה מגזרים.
זה לא ככה בכל מקום: כולנו זוכרים את תמונותיהם של מאות אלפי אוקראינים עומדים בפקקים כדי להימלט ממדינתם. אצלנו, מאז תחילת המלחמה, מטוסים יוצאים ריקים מישראל – ואין מקום פנוי בטיסות הנכנסות.
בתחילת התקיפה באוקראינה פוטין סימן את יעד גיוס המילואים שלו על 300 אלף מתוך מדינה של 140 מיליון. הוא לא עמד ביעד הזה: רק 250 אלף חיילי מילואים גויסו. מי שהצליח מבין חיילי המילואים ברח מרוסיה. מי שלא – הרחיק עד כדי הטלת מום בעצמו כדי לא להישלח לחזית. גם אצלנו הכריז הצבא על גיוס של 300 אלף חיילי מילואים לטובת התקיפה בעזה. תוך פחות מיממה התייצבו 360 אלף.
הטפיחה העצמית הזו על השכם הלאומית היא מקום טוב להשקיף ממנו על אחת הסוגיות שמאיימות לשסע את החברה הישראלית מתחילת המלחמה: האם הממשלה כושלת בניהול המשבר הזה?
כמובן –הטבח עצמו מעיד על כישלון חריף של המדינה במשימה הבסיסית ביותר שלה: הבטחת ביטחון אזרחיה. על כך יש קונצנזוס. אבל לצד מאות אלפי חיילי המילואים, נרתמו מאות אלפי מתנדבים, ואולי למעלה מכך, כדי לעזור בכל מה שרק אפשר. האם זה מעיד על כשלונה של המדינה?
במדינה שהיא בעצם רקמה אנושית חיה, שיש זהות רגשית אצל האזרחים בין "העם" לבין "המדינה" – התשובה היא לא. כדי להבין זאת אפשר לעצום עיניים ולדמיין מציאות חלופית: הבה נניח שבבוקר ה-8 באוקטובר, יום אחרי הטבח, המדינה הייתה מתפקדת ללא דופי בכל היבט רלוונטי. האם זה אומר שכל אזרחי ישראל היו יושבים בסלוניהם לבטח וצופים במתרחש כבלתי מעורבים? ודאי שלא. אשד ההתנדבות ששטף אותנו לא נבע מכשלונות המדינה, אלא מהמחויבות האישית של כל אזרח ואזרחית שבחרו לשנס מותניים ולהתנדב.
הבה נמקד את הזרקור על שלוש סוגיות שהורמו על נס בימי המלחמה הראשונים כדוגמה לכשלונות המדינה: האפודים הקרמיים – כשם קוד להצטיידות צבאית בדברים שאינם נשק; החטופים; וכמובן – ההסברה.
החיילים, כידוע, הם הילדים של כולנו, והאהבה הגדולה לחיילינו גורמת לנו לרצות לראות אותם מדוגמים עד רמת הדיסקית. לא יעלה על הדעת לשלוח אותם לחזית עם המינימום המעופש שהצבא מספק! הגישה הזו מפספסת שלוש נקודות חשובות:
קודם כל, אחד הכשלים החמורים שהתרחשו במלחמת לבנון השנייה, ושתוקנו מאז, היה מחדל הימ"חים – יחידות האחסנה שהוזנחו והופקרו לבלאי ולביזה. צה"ל למד ויישם, והוא נכנס למלחמה הזו הרבה יותר מצויד.
הנקודה השנייה היא שרוב המבוגרים – התורמים והמתנדבים – שירתו בצה"ל אחר לחלוטין. מדינת ישראל של היום הרבה יותר עשירה מזו של לפני עשור. רואים את זה בהרבה מאוד היבטים של החיים האזרחיים, וזה בא לידי ביטוי גם בהצטיידות הצה"לית. ההצטיידות הסטנדרטית של חייל בימינו לא דומה למה שהיה כשאנחנו התגייסנו. הם הרבה יותר מדוגמים, כי הצבא עושה את המוטל עליו בהקשר הזה.
הפספוס השלישי נוגע לאותו ציוד שאין לו ביקוש בכלל בעולם האזרחי – דוגמת אפודים קרמיים. נדיר מאוד שהעולם כולו נמצא בסכסוך בו זמנית. כלומר – אין מציאות שבה כל מדינות העולם זקוקות בו זמנית לאפודים קרמיים. לכן, בשגרה, מדינות נוהגות להצטייד באופן חלקי בלבד, ואם תפרוץ מלחמה כוללת – היא תרכוש את מה שחסר ממדינות אחרות, שאינן מצויות בסכסוך. המחיר, כידוע, הוא תוצר של היחס בין ביקוש להיצע. ברגע שפרצה המלחמה – מדינת ישראל שלחה נציגים לגופים שמוכרים את הציוד שהיא צריכה, וניסתה לסגור מחיר טוב. כמובן – ככל שיש פחות מתחרים על אותה כמות של אפודים קרמיים – ככה המדינה תשלם פחות. זמן קצר אחרי תחילת המלחמה, הודיעו כל מיני נדבנים על תרומות של מיליוני דולרים לטובת "דיגום" חיילים בציודים משוכללים. ההודעות הללו, והחיפושים שבאו בעקבותיהם, הביאו לזינוק במחירים של אותם מוצרים. המדינה עדיין רכשה אותם, אבל במחיר גבוה יותר. זו דוגמה כואבת כיצד הרצון הטוב של מתנדבים, לעתים פוגע במאמץ הלאומי.
ומכאן לסוגיית החטופים. בימים הראשונים למלחמה, ראיינתי בתכניתי בגלי ישראל מדי יום לפחות בן משפחה אחד של חטוף, ובפיהם אותה המנגינה: אף אחד מהממשלה לא יצר קשר. זה היה כישלון. כבר ביום שאחרי הטבח מונה גל הירש לעמוד בראש מטה החטופים, אבל לקח כמה ימים טובים עד שבני המשפחות הרגישו שיש גורם ממשלתי שמנהל את האירוע.
זה מצער, אבל זה בלתי נמנע. לאורך השנים הכינה ממשלת ישראל תכניות חירום מוכנות מראש לרעידות אדמה, להתקפה גרעינית, למתקפת טילים מדויקים ואפילו לצונאמי. אבל אף אחד לא חזה אירוע חטופים בסדר גודל כזה, ולכן המגירה שבה אמורה להימצא תכנית הפעולה – פשוט לא קיימת. לקח למדינה זמן להתארגן על עצמה. זה טבעי. אבל זה קרה בסוף. החטופים עוד לא חזרו אלינו, אבל המשפחות מרגישות שהאירוע מטופל.
אל תוך הריק של הימים הראשונים נכנסו גורמים ציניים. אפשר לחשוב על תריסר מקצועות מועילים יותר לבני משפחות חטופים מיחצ"ן: אנשי מודיעין, אנשי בריאות הנפש, דיפלומטים, מזרחנים, מומחי משא ומתן. אבל אירוע גלעד שליט לימד אותנו אחרת: אחרי הכל מה שהחזיר את גלעד שליט הביתה לא היה מבצע צבאי או מדיני, אלא קמפיין יח"צ. משפחות החטופים, אל מול שתיקת המדינה בימים הראשונים, חיפשה כתובת. היא מצאה אותה אצל יחצ"ן. לא בטוח שזה מה שהן צריכות, בטוח שזה לא מה שמדינת ישראל צריכה, ובחלוף הזמן – בעיקר על רקע שחרורה של אורי מגידיש – נראה שהניסיון ליצור כאן חזית דומה לזו שהייתה באירוע גלעד שליט הולך ונשחק.
במקרה הזה, המתח בין ההתנדבות לבין הפעילות הממשלתית הולך ונפתר: המדינה פועלת לשחרור החטופים, מתנדבים פועלים ללא הרף לחיזוק רוחם. כך זה צריך להיות.
הסוגיה האחרונה שעלתה לכותרות היא סוגיית ההסברה. סוגיה זו מציבה בפני המדינה אתגר ברמה אחרת: הסברה רשמית מטעמה של מדינה, כל מדינה – לעולם תהיה אפקטיבית פחות ממסר המגיע מפיהם של אזרחים. בפני מדינה החפצה להסביר בעולם את עמדתה ניצבות שלוש חלופות גרועות: לעשות הסברה כמו שמדינה עושה – בנוקשות וברשמיות; "להתחפש" להסברה פרטית – מעשה שיש בו שקר הפוגע באמינות; או לתת לגופים פרטיים לעשות את העבודה, ולסייע בידם ככל הניתן.
ספק רב אם אוקראינה – שאזרחיה נמלטו אל הגבול; או רוסיה – שאזרחיה סירבו להתגייס; היו מסייעים בידיהן במלאכת ההסברה. אבל בישראל חי עם מיוחד, שמבין שאין לו חלופות, שמדינתו היא מבצרו ושהסברה עבור המדינה היא עניין של הישרדות אישית שלו. במצב הייחודי הזה, תפיסת קו אחורי על ידי המדינה במלחמת ההסברה – היא לכתחילה, לא בדיעבד.
המדינה שולחת את החיילים לחזית, את מס רכוש לפצות את הנפגעים, ואת הרופאים לבתי החולים. היא עושה את זה טוב יותר מכל מה שאזרחים יכולים היו לעשות. אבל בתחום ההסברה – המדינה שולחת אזרחים לדבר אל אזרחים אחרים. ככה עושים את זה הכי טוב שאפשר.
התברכנו במדינה ובעם שיכולים ורוצים לעבוד בסימביוזה. העם רוצה להשלים את המדינה היכן שהיא מתקשה לא בגלל שהיא מדינה רעה וכושלת, אלא פשוט – בגלל שהיא מדינה. התופעה הזו היא קרן אור בוהקת בימים של חושך. כל מה שנשאר הוא לזכך אותה עוד קצת, ולנקות את סיגי המרירות של מי שחושב שהוא נקרא לדגל רק כי המדינה נכשלה.
