השבוע נרצח פול קסלר, יהודי אמריקני מבוגר, שהגיע למחות נגד הפגנה פרו־חמאסית בקליפורניה והוכה בראשו למוות במגאפון. קסלר הוא הקורבן היהודי הראשון בחו“ל, אבל הרצח אינו מפתיע. האנטישמיות בגולה שוברת שיאים. לפי דיווחי הליגה נגד השמצה, בגרמניה הייתה עלייה של 240% בתקריות אנטישמיות אחרי 7 באוקטובר, באוסטריה 300%, בבריטניה 609%, ובברזיל 961%. בצרפת היו יותר מאלף תקריות, כולל ניסיון רצח של יהודייה בביתה.
בארה“ב, הקמפוסים ה"מתקדמים“ ביותר הפכו לבורות שופכין של גזענות ושנאת יהודים, עם מרחבים ציבוריים שנשלטים על ידי מצדדי רצח־עם, תומכי הטבח בעוטף ותולשי פוסטרים של החטופים. ה“פרוגרס“ השלים את כל הסיבוב ההיסטורי והתחבר בחזרה לתרבות של רצח, כריתת איברים, שריפת קורבנות, אונס ודברים שקשה אפילו להעלות על הכתב. האירוניה מדהימה; ה“קִדמה“ המערבית הפכה להילולת אלימות שמקורה בכתבי האסלאם מהמאה השביעית בחצי האי ערב.
אופי ההפגנות ברחבי העולם ברור מאוד. בכולן צועקים באקסטזה “מהים עד הנהר פלסטין תהיה חופשית“, כלומר, קוראים לרצח־עם. בארה“ב שרים “לא רוצים שתי מדינות, רוצים את 1948“. “ח‘ליפות היא הפתרון“, זועקים בגרמניה. בצרפת מרוססות על מסעדות כשרות הכתובות “מוות“ וצלבי קרס. המפגינים בדנמרק קוראים ל“ג‘יהאד“, ובהולנד מדביקים סטיקרים “חמאס חמאס, יהודים לגז“.
אפשר למנות עוד תקריות ודוגמאות לאינספור, עם ביטויי “אנטישמיות של השמדה“ שמזכירים את גרמניה הנאצית. השנאה ליהודים תהומית ויוקדת, ומעל ההפגנות הללו מרחפת אלימות קשה. המפגינים משחיתים רכוש וסמלים לאומיים, מטילים אימה, ואפילו כוחות השיטור נמנעים ממגע עם הקהל רוחש המשטמה. יהודי שייקלע להפגנה שם את נפשו בכפו.
מי שמוצגים תדיר כ“פשיסטים“ ו“חשוכים“, כמו הונגריה והימין האמריקני, מתגלים כעת כהרבה יותר מוסריים ואמיצים מהשמאל
על הרקע הזה מתבקשות שלוש הערות פוליטיות. ראשית, צריך להודות באופן הברור ביותר: המדינות והציבורים שהשמאל הישראלי והתקשורת נוהגים לצייר כ“פשיסטים“ ו“חשוכים“, כמו הונגריה והימין האמריקני, מתגלים כהרבה יותר מוסריים, אמיצים ופרו־ישראליים מאשר שאר העולם והשמאל. במפלגה הרפובליקנית נציגים נוצרים יוצאים בחריפות נגד שנאת יהודים ומתייצבים בתוקף לצד ישראל. אפילו הימין הבדלני האמריקני אומר ברובו בבירור: ישראל היא הצד הטוב, תנו לה לנצח את הרוע. הם לא מבולבלים ולא מפטפטים על “שני הצדדים“ כדי לגזור גזירה שווה בין חמאס לישראל.
זאת בניגוד גמור, למשל, למדינות כמו צרפת וספרד, שלא לדבר על פורטוגל ואירלנד, שהפכו למעוזי אנטישמיות מבעבעת ואלימה, עם מחויבות לאלקטורט שהשמדת העם היהודי היא בעיניו מדיניות רצויה. גם במפלגה האמריקנית הדמוקרטית ישנם נציגים פרו־חמאסיים ואנטישמיים מובהקים, ושדרת הבירוקרטיה של הממשל השמאלי, בוגרי אותם בורות שופכין אקדמיים, משופעת בהם.
נקודה שנייה: איך הגענו למצב הזה? התשובה היא תנועת מלקחיים היסטורית. בצד אחד המערב פתח את שעריו, בעיקר מסיבות כלכליות, להגירה המונית של מוסלמים, שסיפקה מאסות של אנטישמים למערב. בצד השני הפרוגרסיביות השתלטה על האקדמיה באופן מוחלט, כולל אמונת השווא המוסרנית שלפיה הנחשל תמיד צודק והחזק מגונה. התפיסות הללו תורגמו בעזרת הון ערבי עצום לבניית קאדר אקדמי אנטישמי גדול בשלל מחלקות אקדמיות. האקדמאים הללו מתפרנסים מהלבנת הרצחנות האסלאמית והשחרת ישראל עבור דורות של סטודנטים, וגם בשיח התקשורתי, האקדמי והפוליטי.
נקודה שלישית: היהודים בשמאל הפוליטי אינם נקיים מאחריות למציאות הזו, שכעת הם מתעוררים אליה בפחד. ניקח לדוגמה את אותה “ליגה נגד השמצה“ שהוזכרה בפתיחה. ב־2017 פרסמתי ב“דיילי ווייר“ מאמר שהדגים כיצד הארגון, שנועד להילחם באנטישמיות, נחטף על ידי השמאל הפרוגרסיבי היהודי. כתוצאה מכך הוא העביר את הדגש מאנטישמיות בכלל לאנטישמיות בימין הקיצוני, “העליונות הלבנה“ – תופעה פוליטית שולית שמגונה בימין האמריקני – והפך לאפולוגטי מאוד ביחס לאנטישמיות המבעבעת והמתרחבת בשמאל.
הדאגה העיקרית של הארגון מהאנטישמיות בשמאל לא נבעה מדאגה לשלום היהודים, אלא מכך שהיא פגעה בהכללתם בקואליציית הארגונים הקיצוניים והאלימים כמו Black Lives Matter. כאשר יהודים גורשו מפעילויות מחאה, ניסו בליגה להסביר שזו אי הבנה; הארגונים אינם אנטישמיים אלא “ביקורתיים כלפי ישראל“, ומכיוון שגם הם “ביקורתיים כלפי ישראל“, הם התחננו, אפשר לצרף אותם. היום הם מתחננים שיוכלו לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטה מבלי לחשוש לחייהם.
התופעה הזו הדגימה כשל מוסרי ואי־הבנה במתיחת קווי הגבול הפוליטיים בשמאל הפרוגרסיבי היהודי. הם שכנעו את עצמם כל כך ש“ביקורת על מדינת ישראל איננה אנטישמיות“, עד שהם התעלמו לחלוטין מכך שלמעשה רוב הביקורת על ישראל היא דווקא כן ביטוי מובהק מאוד לאנטישמיות. מרוב דקויות ואפולוגטיקה, נעלמה מעיניהם העובדה שגם אותם שונאים, ושהרטוריקה האנטישמית משתמשת בישראל כניצול הזדמנות לביסוס התעמולה נגד יהודים.
כך מצאו את עצמם היהודים המבולבלים בקואליציה אנטישמית, עם אמונות שהם האמינו בלב שלם שה“פרוגרס“ השאיר בעבר הרחוק. הם התעלמו מאינספור ביטויי אלימות, רדיקליות ושנאה, לא הציבו את הקו האדום בזמן ובמקום הנכונים, וכעת מוצאים את עצמם בצד הלא נכון שלו. הם חשבו שהם ימחו יחד עם הרדיקלים נגד הימין ונגד ישראל, וכעת מגלים שמבחינת התנין גם הם חלק מהארוחה.
פה נדרשת לסיום קריאת אזהרה כללית יותר. לא בהקשר של אנטישמיות או אפילו “פרוגרס“, אלא לקחים מפוליטיקה שמבוססת על שנאה. מפני שישנה קבוצה הולכת וגדלה בשמאל הישראלי שהפכה את שנאת הימין לעיקר העיקרים. השנאה הזו גוברת אצלם על הכול, שוברת כל נורמה של יושר ואחדות, והיא חסינה לעובדות, טיעונים, אנשים וצרכים לאומיים. עוצמתה האלימה מרחפת באוויר בהפגנותיהם. גם בזמן המלחמה הם ממשיכים בהכפשות, הסתה ופוליטיקה מתועבת. הימין תמיד אשם, הימין שנוא, הימין אויב.
הבעיה היא שיש פוליטיקאים בשמאל שחושבים שבמקום להציב קו אדום, הם יכולים להאכיל את מפלצת השנאה ולעשות איתה עסקים. יש לקוות שהציבור יהיה חכם מנציגיו, וידרוש מהם להוריד את מפלס השנאה ולהוקיע את סוכניה. ויכוחים ומחלוקות תמיד יהיו, אבל צריך למתן אותם על רקע שותפות גורל וההכרה שעלינו לעמוד יחד מול אויבינו האמיתיים – בדיוק כפי שקורה היום בחזית. כשהציבוריות הישראלית תשקף את האמת הלאומית והעממית הזו, השנאה תוחלף בתקווה.
