שילה, יישוב כבר לא צעיר בלב השומרון, מנציח את זכר המשכן ואת תוכניות המתאר של הבית השלישי. רוב הרחובות שנבנו בו במאה שעברה נושאים שמות בהתאם: עצי שיטים, אורים ותומים, ארון הברית, החושן, הקטורת, הפרוכת. משפחת ניצן, דור שני ושלישי ביישוב, מתגוררת ברחוב האפוד. חצי שעה לפני כניסת השבת שעברה, שבת פרשת העקדה, התייצבה בפתח הבית משלחת צבאית. אב המשפחה, יעקב, שאל: "מי?". יש לו גם חתן בחזית. "גלעד", הם ענו.
סמל ראשון גלעד נחמיה ניצן היה לוחם בסיירת גבעתי. סבא רבא שלו מצד אמו, "רופא היישובים", נספה עם אשתו בתאונה בצומת נצרים לפני כארבעים שנה. לפי גזירי עיתונות ישנים, מותם של בני הזוג נקבע בבית חולים מקומי, כנראה שיפא. גלעד נפל לא הרחק ממנו. קליע בודד בלב הכריע אותו ומנע ממנו להגשים הבטחה חגיגית לשלוח להוריו צילום עם סיגריה מחוף הים הסמוך, אך בסלון הבית הונחו השבוע צילומים רבים שלו ממקומות אחרים ומזמנים אחרים, כדי שהמנחמים הרבים יתוודעו לגודל האבדה.
גלעד, עלם חמודות, נראה כמו נער גבעות ייצוגי: זקן, פאות מסולסלות, כיפה מאוזן לאוזן, חיוך שופע ביטחון. הוא למד בישיבה בתפוח והשתתף במשימת הקמתו של היישוב הסמוך אביתר. אביו האבל והגאה ציטט מימרה חביבה עליו: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ובמקום שיש השתדל להיות ראשון. במוצאי שבת אחר חצות נטמן בחלקה הצבאית הקטנה בשילה, החלל הרביעי בה. הוריו העדיפו אותה על הר הרצל.
עשרות משפחות ישבו השבוע שבעה בכל רחבי הארץ על חללי הדרום והצפון וירושלים, אך לפי זרם המנחמים בשילה אפשר היה לחשוב בטעות שזוהי המשפחה האבלה היחידה. הם ישבו במעגלים במרפסת האחורית, מול הכפר הערבי היפהפה קריות, שנראה נטוש. קולות ירי חזקים הדהדו מקרוב, כנראה מטווח צבאי. אבא של גלעד אמר שזהו דור של אריות, והתכוון לחברים של בנו, הממשיכים להסתער בחירוף נפש על מערך הביצורים העילי והתת־קרקעי של מנוולי חמאס, שואפים למחות אותו מעל פני האדמה.
רשימת הנופלים מסגירה את ההרכב המגזרי המגוון שלהם, ההתלהבות מזכירה את צה"ל של מלחמת ששת הימים. אין צורך להטמיע בלוחמים ובמפקדים את ערך הניצחון, הוא מבעבע בהם כמו גייזר איסלנדי אחרי מנוחה ארוכה לצורכי צבירת אנרגיה. המערך הלוחם כופה על הדרג המדיני את המשך הלחימה על אף הלחץ הבינלאומי המתגבר להפסקת אש. לא כופה בכוח, חלילה, כופה מוסרית, בעצם גבורתו ודבקותו במשימה. לך תעצור אותו.
בניגוד למערכות קודמות בדרום וביו"ש, הפעם גם המטה הכללי הוא גורם מדרבן, חותר למגע. הטבח המתועש של שמחת תורה גרם לו הלם נורא, אך לא שיתק אותו ליותר משעות אחדות. תחילה התעשתו החיילים הפשוטים והמפקדים הזוטרים, אחר כך הפיקוד העליון. הוא כבר לא יקבל צל"ש על המלחמה הזאת, אך בהחלט ראוי להצדעה. רב־אלוף הרצי הלוי ובכירי פיקוד דרום הצליחו לכבוש את העיסוק הנפשי במה שצפוי להם בוועדות החקירה, המלחמה שלאחר המלחמה, ולהתרכז במשימה הלאומית הבוערת: חיסול חמאס.
למרות הפיתוי לתקוף קרקעית במהירות כדי למחות את חרפת 7 באוקטובר, הם בחרו לעדכן תחילה בקפידה את תוכניות הקרב. התוכניות הישנות לא לקחו בחשבון תסריט של מאות חטופים ישראלים בלב עזה. התוכנית החדשה גובשה בידי מפקד פיקוד הדרום, אלוף ירון פינקלמן, ותת־אלוף במיל׳ משה (צ'יקו) תמיר. זכות היוצרים על הליטוש הסופי והגיבוש שמורה כנראה לרמטכ"ל הלוי, על פי תפיסה שפיתח עוד בימיו כמפקד הפיקוד. גם ערפל המידע שרובץ על התפתחות הלחימה הוא הישג מבצעי נאה ביותר של חבורת הפיקוד הזו. במלחמת עזה אין שערוריית שידורים חיים מזירת הלחימה, כמו במלחמת לבנון השנייה, ואין טפטופי וואטסאפים מהשטח. שבועיים אחרי כניסת הכוחות לשטח התוצאות מרשימות: השתלטות מהירה למדי על צפון הרצועה וביתורה לשני חלקים. למרות המחיר הכבד, אפשר כבר לקבוע שעזה אינה סטלינגרד ושחמאס אינו וורמכט. כמעט בכל קרב חזיתי מול דור האריות שלנו, הצבא הפלסטיני ניגף. הוא חזק בהפתעות, חלש בקרבות פנים אל פנים.
בהמשך המערכה צה"ל יכה בחמאס גם מדרום לעזה. אפשר להניח שימשיך לעשות זאת בזהירות, כדי להקטין את מספר הנפגעים בצידנו. נכונות ההקרבה של הלוחמים והאצילות של המשפחות השכולות לא תיתרגם לפזיזות מבצעית, אבל אולי תשכנע את הממשלה להחליט לפעול גם בצפון, מול חיזבאללה. בסוף המלחמה ישראל חייבת לשלוט בעזה ודרום לבנון חייבת להיות נקייה מפקודיו של נסראללה, כדי שתושבי הצפון יוכלו לשוב לבתיהם. דין נחל־עוז וכרם־שלום כדין מטולה וראש־הנקרה.
