ככל שהלכה והתבהרה תמונת המתקפה האיומה בשמחת תורה, הלב החלש ממלחמות היהודים הטריות הלך והתכווץ עוד יותר. מי היה מאמין שעוד נתגעגע למאבקי המחאה. מי היה מאמין שאפשר לרדת נמוך יותר. השבוע האחרון הזכיר לנו שאין באמת למה להתגעגע. הנפש הדואגת והאבלה לא מסוגלת להתמודד כעת עם החזית הפנימית שדורשת כאן ועכשיו: כאן ועכשיו להדיח את נתניהו. כאן ועכשיו להתחייב ליישב את עזה ביהודים בלבד. כאן ועכשיו למחוק הכול ביום אחד ורק מהאוויר, כאן ועכשיו לצאת לפעולת מנע בצפון, כאן ועכשיו לשחרר, כאן ועכשיו לנצח. והעיקר: תודו שטעיתם, כאן ועכשיו.
כאן ועכשיו מימין ומשמאל, מאנשי תקשורת וממובילי מחאה, מרבנים ומאקדמאים. אחרת, הם אומרים, אין טעם בכל הקרבות, בכל האבדות, בכל המאמץ. לעזאזל עם מה שזה עושה ללוחמים ולאנשי כוחות הביטחון – גם הם מימין ומשמאל – שלא ישנים כבר שבועות. לעזאזל עם מה שזה עושה למשפחות הדואגות ולאלה השכולות. במחי מילה וציוץ מוחצים להן את הלב ומבהירים: הקורבן שלכן היה לשווא. הדאגה שלכן היא על כלום. כי או שזה נגמר כמו שאנחנו מצפים שזה ייגמר, או שנפלו עליכן השמיים בלי שום סיבה, תנחומינו הכנים. מה שיהיה הוא שהיה, והיה לא משהו לאחרונה. רק בני גנץ אחד מבקש להרגיע את הרוחות, גם את אלה של המחנה התומך בו, ודורש התנהלות אחראית; מבקש שנמתין טיפה עם ההאשמות ההדדיות, לא מטעמי נימוס אלא מטעמים פרקטיים לחלוטין: שקט, יורים. וגם אם נדמה לכם שרעם התותחים מחריש את אוזני ילדינו, היו בטוחים שהלב שלהם שומע ומפנים.
האמוציות מובנות. המאבק הוא, ככלות הכול, על היום שאחרי. הרצון האמיתי הוא שכל זה לא יהיה לשווא. ש־1,400 נרצחים ויותר מ־240 חטופים לא ייזכרו כנקודת אֵבֶל על ציר השכול הישראלי, אלא כצומת משמעותי. שיוסקו המסקנות הנכונות ובזמן. שיבוא השינוי – הביטחוני, המדיני, החברתי, הפוליטי, הכלכלי. במשך עשרה חודשים הלכה והתגבשה תודעה דו-צדדית שאמרה שדברים מסוימים לא יכולים להיעשות ללא קונצנזוס, ופתאום מבקשים לשנות ולהפוך ולגבש שורה תחתונה כאן ועכשיו – בלי הסכמה רחבה, בלי הסכמה בכלל, בלי לדבר אפילו. אז מה אם זה עולה בבריאות של אזרחים אבלים ודואגים? אז מה אם זה מחליש את רבבות בתי ישראל הגולים מביתם, הדואגים למחייתם ולביטחונם, האבלים לאסונם?
החוסן הנפשי של העורף הוא הקרקע היציבה שעליה נשענת החזית. בלעדי זה, האדמה רועדת, מהוססת. קרעים בבית הופכים לסדקים בקו הקדמי מול עזה ולבנון. כאלה שעלולים לבלוע חיים. מחלוקות לשם שמיים גולשות לעפר הארץ, מסכנות את העדה כולה בטלטלת אדמה פעורה. כשאתם מחלישים את האמהות החרדות ואת האבות חסרי האונים, כשאתם מדמיעים את עיני החברות והילדים, אתם לא מענישים את ביבי. אתם לא מתקנים את הסכם אוסלו, או מבטלים את תוכנית ההתנתקות. אתם שוברים את הרוח, הרוח הגבית המחזקת את לב הלוחמים, רוח האחדות. זו שכל שלטי החוצות – בתל-אביב ובשומרון, בנגב ובצפון – תמימי דעים לגביה: רק איתה, רק ביחד ננצח.
משיח בהיסח הדעת
קו שבר מיותר החל לנוע משמאל לימין כבר בשבועות הראשונים למלחמה. מתפכחי משוואת "שטחים תמורת שלום או לפחות רגיעה" לא מהססים להצהיר על השינוי בעמדתם, וחלקם מתבטאים כמו שאף בן־גביר לא מעלה בדעתו, והוא הרי מעלה בדעתו לא מעט. חברים במחנה שדגל בהומניות ובחתירה לשלום מסרבים לרחם על אכזרים, ומוכנים באומץ לב לבחון מחדש את גבולות ההכלה. אלא שרבים מהם מוסיפים כוכבית. "טעינו כשזלזלנו ולא הקשבנו לטענות שלהם. אבל לא לאלה, המשיחיים המשוגעים", כתב אחד. "למחוק את עזה", דרשה אחרת, "ואל תקראו לי ימנית ולא משיחית".
קו אדום דקיק משורטט כעת בין שני מחנות בעלי תפיסה זהה אך אמונה שונה. גם מי שראו את הפרעות, את החגיגות אצל ה"לא מעורבים", איכשהו חוששים עדיין להיות מזוהים עם האחרים, המשיחיים. שטיפת המוח היעילה ורבת השנים נגד דתיים-לאומיים הצליחה לשכנע אותם שמי שמאמין באלוקים ובהשגחה, בהכרח יהיה קנאי ושורף אסמים; שועט קדימה להרס, לחורבן, מתוך אמונה שאחרי האפוקליפסה תבוא שלוות עולמים. הם שומעים את זה אצל אנשי חמאס, ומישהו הצליח לשכנע אותם שהמתנחלים הם בעלי השקפת עולם דומה, רק בגרסה יהודית. הם מוכנים להאמין בנס, לצייר בדעתם תמונה אידיאלית של חזון אחרית הימים, רק אל תצמידו לתמונה הזו ציטוטי נביאים, כיפות ושביס.
מי מפחד ממשיח? אף אחד, לא באמת. הרי מיום היווסדו של המושג המופשט הזה ניתנו לו פרשנויות אינספור, שיש להן מכנה משותף אחד וברור: יהיה יותר טוב. יהיה הכי טוב. אבל מי מפחד ממשיחיסטים? כולם. המחנה הלאומי פחד מפעמי השלום של אוסלו, מהריצה החפוזה והבלתי מבוקרת להכרה בארגון טרור כפרטנר לשלום וביטחון. מחנה השלום חושש תדיר מקנאות דתית. אבל כששני הצדדים רואים עין בעין את טובתה של ישראל, את החיוניות של הצבת ביטחונה וביטחון אזרחיה לפני הכול, האם באמת דחוף לנו לריב אם במסיבת הניצחון הענקית שתתקיים ברעים בעוד שנה, אחרי שירת "התקווה" משותפת, אגף אחד ירקוד טרנסים, באגף אחר ירקדו הורה, ובשלישי יקפיץ את הקהל אברהם פריד עם מחיצה למהדרין? האם באמת יש לחשוש מקנאות אם בטקסי זיכרון ועצמאות מתחדשים, לצד ציטוטים מרגשים של יהודה עמיחי ומאיר שלו, יופיעו גם פסוקי נחמה מספר הספרים? אולי ככה בינינו, בשעת רצון של שותפות בקרב ובמערך ההתנדבות, בין חדרי המלון של מפונים מכל העדות וכל הרצף הליברלי-שמרני והדתי-חילוני, מותר להודות שזה לא באמת משנה אם לחזון אחרית מתקפת אוקטובר 2023 קוראים אוטופיה או גאולה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
