כבר כמעט חצי יובל שנים אני מילואימניק. רוב הזמן הזה שירתי ביחידות מתמרנות, ולמדתי כל מה שיכולתי ללמוד על הפעלת צוות הקרב הגדודי בתמרון (במתאר של דרום לבנון). בשנים האחרונות עברתי לעולם הבט"ש ולמדתי ביהודה ושומרון כל מה שיכולתי ללמוד על הביטחון השוטף. במהלך התקופה הארוכה הזו עברתי בין ארבע יחידות שונות, ותמיד באותן נסיבות.
הכרוניקה הייתה כמעט קבועה: אנחנו במהלכה של תעסוקה מבצעית אי שם, בישיבת הערכת מצב גדודית המפקדים מתלחשים על האפשרות שהגדוד עומד להיסגר, והמג"ד מנסה להרגיע ששום דבר לא סגור. חצי שנה לאחר מכן מגיע הטלפון. המג"ד על הקו, הוא מספר שהוחלט לסגור את הגדוד “למרות המאבקים שניהלנו", ומציע שלוש ברירות: להשתחרר משירות מילואים פעיל, להתייבם עם יחידה איקס המוכנה לקלוט כך וכך פליטים מהגדוד שלנו, או לצאת לדייטים בשוק החופשי ולמצוא יחידה שתסכים לקלוט אותי. בפעמיים הראשונות בחרתי באפשרות הייבום כדי להישאר עם החבר'ה. אל היחידה הנוכחית שלי הגעתי דרך השוק החופשי.
ברוח חזונו המפורסם של אהוד ברק, קברניטי צה"ל חתרו ל"צבא קטן וחכם", ובמהלך רב שנים סגרו לא מעט חטיבות. אלפי לוחמים שוחררו לפטור בגיל 30 מתוך הנחה שביטחון ישראל מבוסס על חיל האוויר, סיירות ויחידות מיוחדות, 8200 ונפלאות הסייבר. התעוורנו מקסמי הטכנולוגיה ושכחנו את היסודות.
“הקצה המבצעי" של הגדודים המתמרנים וגדודי הבט"ש הלך ונשחק – מרמת האוכל בבסיסים, עבור דרך איכות הציוד, כמות האימונים ואיכותם, ועד לתגמול המשפיל (הידעתם שעל נסיעה ברכב הפרטי לבסיס האימונים בצאלים תקבלו החזר של כשליש מכמות הדלק ששרפתם, ושמפקד פלוגה במילואים שהוא סטודנט יקבל על תקופות המילואים שלו שכר מינימום והרבה פחות תנאים נלווים ממפקד פלוגה בקבע?).
בזכות ההתגייסות הרחבה, במלחמה הזו כמעט אין בעיות של כוח אדם. אולם זהו שטר ששוברו בצידו: הלוחמים אינם “אורגניים"
הזלזול מלמעלה נענה באדישות מלמטה. השורות הלכו והידלדלו ובסוף נשארו בעיקר הפראיירים. המפקדים בשטח לא היו זקוקים להרצאות של אלוף במיל' בריק כדי להבין כיצד רוח המפקד משפיעה על המציאות. מפקדי פלוגות גילו שהאתגר המרכזי שלהם בתעסוקות איננו המשימה המבצעית אלא כוח האדם: לשכנע אנשים לבוא.
עבודת הבט"ש מתישה, קשה ושוחקת. לוחמים בתעסוקה עובדים מסביב לשעון: עוד סיור, עוד עמדת שמירה, עוד פטרול, עוד מארב, עוד מעצר. הזמן הופך לעיסה דביקה, נמתח כמו מסטיק, בלי התחלה, אמצע או סוף. היום מתנפל על הלילה והלילה בולע את היום. מה התאריך היום? איזה יום היום בכלל? למה אין סוף לשבוע, ולאן נעלמה השבת?
בזכות ההתגייסות הציבורית הרחבה בעקבות הטראומה של שבעה באוקטובר, במלחמה הזו כמעט אין בעיות של כוח אדם. אולם זהו שטר ששוברו בצידו: הלוחמים הללו אינם “אורגניים". הם לא התאמנו איתנו בשנים האחרונות, נדרשת המון עבודה כדי להסיר מהם חלודה ולהחזיר אותם לכשירות מבצעית גבוהה. וכן, ביחידות האפורות הללו יש מחסור עצום בקצינים ומפקדים איכותיים.
אנחנו נמצאים עכשיו בשעת רצון נדירה שבה כולם מבינים שצריך להשקיע בחוסן, בלכידות, בביטחון הלאומי והאישי. אלא שכל אלו תלויים ב"קצה המבצעי". צה"ל ומדינת ישראל צריכים לעבור שינוי תפיסה עמוק כדי לבנות מחדש את צבא היבשה, לחזור וללמד בני יהודה קשת. אלו לא רק תקציבים ותמריצים, אלא גם התרבות הלאומית הנדרשת להכיר ולהוקיר את הלוחמים האפורים. אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר. אנו נדרשים גם לבקש ישועה וגם לתת לשומר את אשר לשומר.
