הסיפור של נתיבות בחודש האחרון הוא סיפור של עיר שקופה – זו ההגדרה הקולעת ששמעתי השבוע מאחת התושבות בעיר. נתיבות היא העיר הקרובה ביותר כעת לחזית הלחימה בעזה, שלא פונתה מתושביה. שדרות, שכנתה הצפונית, פונתה בחסות המדינה. עשרות יישובים סביב נתיבות פונו, כולל ממזרח לעיר, כמו בית־הגדי. המרחק בין תושבי שכונת נווה־שרון במערב נתיבות ובין המושב תקומה הוא כביש של מאה מטרים בלבד. תקומה נכלל ב"עוטף עזה" ופונה, אבל בנתיבות, החיים, לפחות לפי המדינה, אמורים לכאורה להימשך כרגיל.
וכאן בדיוק הבעיה. אין שום דבר רגיל בנתיבות בחודש האחרון. עד יום שלישי השבוע לא נפתחו מסגרות החינוך בעיר. לא גני ילדים ולא בתי ספר. חוץ מלימודים חלקיים בזום, העירייה, באמצעות רשת המתנ"סים העירונית, סיפקה רק פעילויות הפוגה לילדים במקלטים. הגעתי השבוע לפעילות כזו. מחוץ למקלט ברחוב ורדימון מצאתי את הודיה שמעיה, גננת שהתנדבה להפעיל את הילדים. היא סיפרה לילדים שהתגודדו סביבה סיפור על עלי שלכת המבטאים כל אחד רגש שונה בשעת מצוקה. הילדים התבקשו לבחור רגש ולשתף, וליצור עלה משלהם.
רק ביום שלישי השבוע, חודש לאחר המלחמה, כאמור החלה מערכת החינוך בעיר להיפתח באופן מוגבל והדרגתי. כשליש מבתי הספר נפתחו לשעות הבוקר, והתוכנית היא להרחיב בשבועות הקרובים את מספר בתי הספר והיקף שעות הלימודים.
היכולת להסתובב בעיר מוגבלת מאוד. מטחי הטילים היומיומיים שולחים את התושבים לממ"דים בהתראה של 30 שניות בלבד, כאשר לשלושים אחוז מתושבי השכונות הוותיקות אין מרחב מוגן בתוך הבית. מאז הכניסה הקרקעית לעזה נוספו למטחי הטילים גם פיצוצים עזים, במיוחד בשעות הערב והלילה, שמרעידים את חלונות הבתים, מרקידים את התריסים ומקשים על התושבים לישון.
הרב אסולין: "החזרנו את התלמידים לישיבה למחרת שמחת תורה. מבחינתנו זו הייתה אמירה ברורה: אם לא נהיה פה עכשיו, מתי כן?"
על כל זה נוספה התעלמות של מערכות המדינה מהעיר בשבועות הראשונים למלחמה. מי שניסח את הדברים בחריפות לפני שבועיים היה ראש העיר הוותיק של נתיבות, יחיאל זוהר. במכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו הוא כתב, בין השאר: “בשורה התחתונה רשמתי בפניי שממשלת ישראל בראשותך החליטה להפקיר את תושבי נתיבות לגורלם, באופן שמלבד מילים מנחמות והבטחות חלולות העיר נתיבות לא קיבלה דבר. לא תקציב סיוע, לא תקציב ייעודי, לא תקציב לשיפור דרכי המיגון ולא הפוגה והתרעננות לתושבים, לא סיוע כלכלי לתושבים ולא סיוע לעירייה. ממשלת ישראל תחת הנהגתך ממשיכה לפסוח על נתיבות ולהתעלם מצורכי תושביה. מכתב זה בא להזכיר להם שלא יטענו שלא ידענו". זוהר, נזכיר, הוא מהתומכים והפוקדים הגדולים של נתניהו בליכוד.
המחאה של זוהר עשתה את שלה, אך באופן חלקי בלבד. הממשלה החליטה להכניס את נתיבות למתווה הפיצוי לבעלי עסקים ולמעסיקים, שניתן בשלב הראשון רק ליישובים במרחק של עד שבעה קילומטרים מהרצועה. יש עוד צרכים רבים של העיר שלא קיבלו מענה, למשל פינוי של אוכלוסיות מיוחדות. בעירייה לא ביקשו בשום שלב לפנות את כל 50 אלף תושבי העיר, אבל כן ביקשו, ולא נענו, לפנות או לפחות להוציא להפוגה קשישים ומשפחות עם צרכים מיוחדים.
כסף גדול מהאנשים הקטנים
ובכל זאת, לצד התחושות הקשות, כמו במקומות אחרים בארץ, מצאתי השבוע בנתיבות המון נחישות והרבה מאוד חסד. את הסיור התחלנו אצל ברק אדרי, תושב מערב העיר, שבשגרה עובד בחברת “עוף טוב". אדרי מספק בשבועות האחרונים למשפחות שונות בעיר מזון, מצרכים לתינוקות וצעצועים. בשלב מסוים הוא החל לספק לקראת שבת, בסיוע 13 משפחות שגייס, ארוחות מבושלות לכ־300 חיילים באזור.
אדרי לקח אותי לשכנים שלו, יצחק ורותי ואקנין. יצחק מוציא לאור מקומון שמיועד לציבור חרדי, ומפעיל עסק קטן של עיצוב בלונים; רותי תופרת שמלות כלה. הם הורים לשישה ילדים. בחודש האחרון העסקים של שניהם מושבתים, והילדים כאמור בבית, ללא מסגרות חינוך. את זמנם הפנוי הם מנצלים, בין השאר, לבישול ארוחות שבת לחיילים. את הצורך הזה הם גילו אחרי שחיילים באזור הגיעו ליצחק לבקש בלונים למפקד הפלוגה שלהם שחגג יום הולדת. "התחלנו לדבר וגיליתי שיש להם בעיה של אוכל". יצחק השיג חומרי גלם, ורותי החלה לבשל ארוחות שבת ל־60 חיילים. "אף פעם לא בישלתי כמות כזו", היא אומרת לי. "אמרתי לקב"ה: בורא עולם, קח את הידיים שלי ותעשה אותם כמו הידיים של הסבתות המרוקאיות שמבשלות והכול יוצא להן טעים".
ממשפחת ואקנין המשכנו למרכז של עמותת “גלגל חוזר", שממוקם בקריה החינוכית של מועצת שדות נגב, הצמודה לנתיבות. העמותה, שמשמשת גם כמרלו"ג אזורי של “לקט ישראל" וארגון לתת, פועלת מעל עשרים שנה גם בשגרה, אבל כעת מדובר בהיקפים אחרים לגמרי. כשמונים טונות ירקות מגיעים לכאן מדי שבוע, לצד אלפי מוצרי מזון נוספים, מוצרים לתינוקות וציוד לחיילים. מכאן נשלחות מנות מזון גם למפונים שנמצאים במצפה־רמון, ירושלים ורמת־הגולן. והכול בהתנדבות. “הכסף הגדול מגיע מאנשים קטנים", סיפר לי מנהל העמותה, שהשביע אותי לא לציין את שמו.
חזרנו לנתיבות. בישיבת ההסדר “אהבת ישראל" פגשתי את ראש הישיבה הרב דוד אסולין. “החזרנו את התלמידים לישיבה יום למחרת שמחת תורה. מבחינתנו זו הייתה אמירה ברורה. אם לא נהיה פה עכשיו, אז מתי כן". 90 אחוז מהתלמידים שאינם מגויסים חזרו לישיבה באישור הוריהם, ולנים במקלט שמתחת לבית המדרש. הראשונים שהגיעו למחרת שמחת תורה, הספיקו לסייע בקליטתם של מפוני בארי וכפר־עזה, ששהו בנתיבות למשך יממה לאחר שפונו מיישוביהם. בשבועיים הראשונים התלמידים למדו מעט והתנדבו הרבה, וכעת הם לומדים בבוקר ובערב, ומתנדבים בין שתיים בצהריים לשמונה בערב. מאוחר יותר פגשתי כמה מהם בחמ"ל העירוני שמפעילה העירייה. חלקם מסייעים בהפעלת המוקד העירוני, חלקם אורזים ומחלקים חבילות מזון, וחלקם פוקדים בתים של קשישים. “המתנדבים מהישיבה, כמו תושבי העיר, הם כוח ההתנדבות הכי יציב כי הם גרים פה", אומר הרב.
הרב אסולין היה תלמיד בכיתה ז' כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים. “המשבר עכשיו גדול לפחות כמו אז", הוא אומר, “אבל התקומה בעיניי גדולה יותר, וזו נקודה אופטימית. יש מועקה בלב אבל יש גם אחדות, התעוררות של כוחות, והתרוממות רוח גדולה".
