בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית הכתה את העולם בתדהמה. הסוקרים, המומחים, הפרשנים – כולם התגלו בעירומם לאחר שהבטיחו פעם אחר פעם שהניצחון יהיה דווקא של הילרי קלינטון. באותה שנה ערכתי בגלי צה"ל את התוכנית "דקל סגל", ובחודשים שקדמו ליום הבחירות עלו אצלנו בקביעות צמד פרשנים כדי לנתח את הסיכויים ואת המדינות המתנדנדות. לאחר שנודע שדווקא טראמפ הוא שניצח, הזמנתי אחד מהם לריאיון. הוא השיב לי כך: "המודל שהסתמכתי עליו התברר כשגוי, לא לעניין שתוך יום אדע להסביר מי, למה ומדוע". נוכח תחזיותיו הכושלות בחר האיש, ידען בעל שם, בחירה מעוררת כבוד: קצת צניעות והפקת לקחים.
נזכרתי השבוע בסיפור הזה בגלל גרשון בסקין. בסקין, פעיל שלום ותיק ואיש חביב להפליא, נודע בזכות קשריו עם אנשי חמאס שאפשרו לו לסייע בתיווך בעסקת שליט ובמגעים להפסקת אש. לפני שבועיים פרסמתי כאן טור על אמנת חמאס, ובו ציטוט של בסקין מאוגוסט 2022 עם הערכה לגבי חמאס: "הם החלו להיות יותר פרגמטיים… צריך להתחיל להכיר בחמאס, הם מחפשים את הלגיטימציה הזאת, כך מתחיל שינוי". זו בסך הכל התבטאות אחת, בתוך ים של התבטאויות שגויות שיצאו מפיהם של אנשי שמאל וימין, ביטחוניסטים, חוקרים וכמעט כל מי שתיווך לנו את חמאס בשנים האחרונות. לא הייתי נטפל אליה שוב אלמלא האזנתי לבסקין השבוע.
בריאיון ל"אחד ביום" – הפודקאסט המואזן ביותר בישראל – תיאר בסקין כיצד שוחח עם ידידו ראזי חאמד ("האיש הכי מתון בחמאס"): "הזדעזעתי, לא חשבתי שראזי חאמד הוא כזה. זה אדם אחר ממי שאני הכרתי". חאמד, כיום דובר חמאס־חו"ל, הספיק מאז הטבח להכחיש פגיעה בנשים ותינוקות, והבטיח ש"חמאס מוכן לעשות עוד 7 באוקטובר ועוד אחד ועוד אחד, עד שישראל תושמד".
אלא ששום דבר ממה שבסקין אמר באותו ריאיון, לא גרם לתחושה שהאיש מפקפק ביכולתו לקרוא את כוונותיה של הנהגת ארגון הטרור. בסקין קרא ללכת לעסקה של "כולם תמורת כולם", כלומר לשחרר את כל אסירי חמאס בכלא הישראלי תמורת כל החטופים. הוא טען מפי גורמים בשב"כ שאפשר לשחרר את החמאסניקים לעזה "ואנחנו נשיג אותם", וגם הסביר לפתע שהוא "תמיד ידע ואמר בפומבי שחמאס הוא ארגון קיצוני שאי אפשר לייצר נגדו הרתעה". במקום אחר פרסם בסקין השבוע מאמר ובו הטיף ש"אי אפשר להחזיק יותר משני מיליון אנשים בכלא אנושי ולצפות לשקט. 17,000 פועלים פלסטינים בישראל היו התחלה טובה של ממשלת בנט־לפיד, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי כדי להתחיל לשנות את המציאות בעזה ולטפח אינטרס אמיתי בשמירה על שקט יחסי". רגע, מה קרה ל"הם החלו להיות פרגמטיים"?
חוקרת שטענה לאחרונה כי בחמאס־עזה "כבר לא משתפים פעולה עם איראן", הסבירה אחרי הטבח שסינוואר בכלל נגרר אחרי חמאס־חו"ל
גם במבצע עמוד ענן, אגב, טען בסקין שאחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית שחוסל, היה לקראת חתימה על הסכם הפסקת אש עם ישראל משום ש"הבין שהמשך האיבה עם ישראל פוגע בחמאס ובתושבי רצועת עזה". אדגיש שוב, זה בסדר לטעות. המונים טעו. אבל להופיע מיד אחרי שכל התחזיות שלך נשרפו במדורה ענקית בעוטף עזה, ולהמשיך לפרשן כאילו כלום? זאת קצת עזות מצח.
גם ד"ר איל חולתא, היועץ לביטחון לאומי וראש המל"ל עד ינואר האחרון, הדהים אותי בריאיון שפורסם כאן בשבוע שעבר. הוא הודה שהופתע מהיקף מתקפת חמאס ומאי־מוכנות קו ההגנה, ואז עבר באלגנטיות לספק הערכות לגבי חיזבאללה: "אני חושב שהעובדה שהם לא הצטרפו עד עכשיו מלמדת שהם מבינים את מידת הנזק שתיגרם ללבנון מהצטרפות שלהם", הסביר. התקשיתי שלא לצחוק; הרי את אותן הערכות בדיוק שמענו אך לפני חודש ושבוע לגבי חמאס.
רק באוקטובר שעבר עמד חולתא כראש המל"ל מול הציבור הישראלי והבטיח שהסכם הגז עם לבנון "יחזק את התנאים ליציבות ביטחונית בלבנון וימנע הסלמה". כשהמראיינת, הודיה כריש־חזוני, שאלה אם בדיעבד הוא שלם איתו, התחכם חולתא: "את מלוא התשובה לכך נדע כנראה רק בעתיד. אם כי למרות שאמרו שזה ידרדר את חיזבאללה למלחמה, המלחמה לא פרצה בגבול הצפון". ושוב, צחוק מריר. אין אדם אחד במזרח התיכון שמאמין שאין לנו מלחמה כרגע בגבול הצפון בזכות ההסכם ההוא, אלא רק משום שישראל נושכת שפתיים עד זוב דם.
איש כבר לא זוכר, ועכשיו כבר לא אכפת, אבל מכל מערכת הביטחון, חולתא היה הגורם הנלהב ביותר לשיווק הסכם הגז מול הציבור הישראלי. בריאיון מאולפן לאולפן הוא עשה שימוש, קצת ציני בעיניי, בהצעת קו הגבול המוקרצת של חיזבאללה מהשנתיים האחרונות, הדרומי באופן קיצוני, רק כדי שהוויתור הישראלי ייראה כמו הישג. חולתא הוא כמובן פטריוט ישראלי שעשה מה שחשב שנכון לביטחון המדינה. אבל איך אמר הפרשן שציטטתי? אם המודל שהסתמכת עליו התברר כשגוי, לא לעניין שתוך יום תדע להסביר ש"הפער בין ההצהרות ובין הפעולות בשטח גדול מדי".
אף שלא היו לי ציפיות, אני מצליח להתאכזב שוב ושוב מהיכולת של אנשים שתחזיותיהם והסבריהם ביחס לאויבינו התנפצו בקול רעש כה גדול, להמשיך להציף את האולפנים במעילי עור וקולות בריטון כאילו כלום. בראשם כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהתנהלותו הציבורית בשבועות האחרונים היא מופת של עזות מצח, בלבול רב ובעיקר פנטזיה על שרידות פוליטית. מתוקף תפקידו הוא לא יכול כמובן לשבת ולשתוק, אבל מילותיו, למרבה הצער, הן ההפך הגמור מהענווה והענייניות הנדרשות. אין צורך להידרש לוויכוח המעייף על אחריות ואשמה, וגם לא אעשה זאת כאן אף שיש לי עמדה נחרצת, כדי להצביע על אובדן הבושה שבציוציו וההתנצלויות הנגררות מהן.
לא טעות, מדיניות
אחרים כבר הראו כיצד גם ראשי שב"כ ורמטכ"לים לשעבר לא עצרו אפילו לרגע לבחון את הצהרות העבר שלהם בטרם החלו לפקוד כל מיקרופון רענן בהמלצות, הסברים ופרשנויות. אבל ההמחשה המדהימה ביותר, לפחות בעיניי, היא המקרה של ד"ר רונית מרזן.
גם לד"ר מרזן יש זכויות רבות בהגנה על מדינת ישראל. במשך 32 שנה היא שירתה בגופי מודיעין כמו יחידה 8200 ושב"כ, ייעצה לראשי ממשלה, וכיום היא חוקרת את החברה הפלסטינית באוניברסיטת חיפה. אבל ד"ר מרזן גם טעתה לגבי חמאס, טעתה מאוד. למשל, ב־27 באוגוסט 2023, שישה שבועות לפני הטבח, התראיינה אצל קרן נויבך ברשת ב' ואמרה: "חמאס עזה לא משתפת פעולה כבר עם איראן. יש לה סדר יום משלה, חדש, אחר. היא לא מוכנה שוב ושוב להיכנס לסבבים צבאיים כי היא מבינה מה זה מביא על בני עמה והיא מבינה גם שזה ימוטט אותה סופית".
היום אנחנו יודעים שממש במקביל לריאיון ההוא, כ־500 מחבלים מחמאס ומהג'יהאד האסלאמי נסעו לאיראן והשתתפו באימוני לחימה של "כוח קודס". אבל בואו נודה על האמת: גם צה"ל, שב"כ וכל גופי הביטחון העריכו ערב המתקפה שבחמאס מורתעים ולא רוצים לפתוח בסבב לחימה. ואכן, אין מה להתרגש במיוחד מהשגיאות הספציפיות של מרזן; דברים כאלה יכולים לקרות גם לאנשי מקצוע מעולים. אלא שבמקום להתעטף בשתיקה, הדוקטור ממשיכה במרץ לפרשן לנו את כוונות חמאס.
שלושה ימים אחרי הטבח הספיקו לד"ר מרזן כדי לפרסם טור דעה שבו טענה כי חיסול יחיא סינוואר יהיה נפילה "בפח של קטאר", שכן לדבריה סינוואר בכלל לא רצה לפתוח במתקפה של שמחת תורה. כן, כן, כל תחזיותיה של החוקרת קרסו, אבל היא כבר יודעת לספר שמנהיג חמאס בעזה נגרר בעל כורחו למלחמה. למותר לציין שאין בטור ולו מילה של פקפוק אישי או הכאה על חטא. ומה שהכי מדהים במקרה של מרזן – זו לא טעות, זאת מדיניות. פעם אחר פעם מחקריה הציגו לנו את בכירי המחבלים כמבקשי שלום, ובכל פעם שהפרשנות התנפצה לרסיסים, היא רק מעדכנת בדיעבד את עמדותיה וממשיכה לדהור קדימה.
זה מתחיל בערפאת. בשנת 2016 פרסמה ד"ר מרזן ספר שבו היא "דוחה באומץ את הדימוי השטני של יאסר ערפאת", כפי שנכתב על הכריכה. טענתה העיקרית, שמבוססת על מחקרים לשוניים בנאומים וראיונות של הראיס, נוגעת ל"שינוי שהתחולל אצל ערפאת באופן השימוש שעשה בסמלים הדתיים – משימוש מסית למאבק מזוין, לשימוש מסיט אל הדרך המדינית".
שנה לאחר מכן פרסם חמאס את "מסמך העקרונות המעודכן", שנועד להציג אותו באור מתון יותר מהאמנה המקורית של ארגון הטרור. במערכת הביטחון ובממשלה טענו שמדובר בהצגה ותו לא, אבל ד"ר מרזן חשה שיש כאן שינוי היסטורי. "חאלד משעל עושה את הדרך שעשה יאסר ערפאת בשעתו, כדי להעביר את בני עמו בהדרגה מהמאבק המזוין אל הדרך המדינית". שנה לאחר מכן הסבירה במעריב כי "אפשר לראות בסדרת ההמלצות של משעל חזרה על פס הקול המיליטנטי, אבל אפשר לראות בהן פס קול שמעוניין להניע תהליך מדיני".
גם יחיא סינוואר החל לקבל אצלה דימוי של שוחר שלום. ב־2018, כשהחלו "צעדות השיבה" על גדר הרצועה, ניתחה ד"ר מרזן ריאיון של המנהיג סינוואר כ"קריאה הירואית להניח את הנשק". ב־2019 היא קראה לממשלת ישראל לדבר ישירות עם האיש ש"אימץ רטוריקה חדשה שמקדשת את החיים ופחות את המוות". ואפילו במאי 2021 הסבירה שאומנם הנאום של סינוואר בתום מבצע שומר החומות "היה מיליטנטי", אבל "הוא זעם על היהירות של ישראל ועל התעלמותה מהאזהרה של מוחמד דף בעניין ירושלים, ועל שאילצה את שניהם להיגרר לעימות צבאי כדי לשמור את דימויָם הפטריוטי בעיני הפלסטינים".
בהתאם, סברה ד"ר מרזן שעל ישראל "לצייד את סינוואר בהישגים פוליטיים וכלכליים", ואכן כך עשו שתי הממשלות האחרונות, בהכנסת אלפי פועלים מהרצועה. מה שלא הפריע השבוע לחוקרת להתראיין במשך שעתיים בפודקאסט "גיקונומי", ולהסביר ש"הכנסת הפועלים מעזה הייתה ארון הקבורה של סינוואר. מצד אחד הוא מקבל הרבה כסף ממיסים, מצד שני זה העמיק עוד יותר את הדימוי שלו כמשת"פ, כאילו תמורת שלום כלכלי הוא מבטיח לישראלים שקט על הגבול".
ומי גרר את סינוואר המתון למבצע שומר החומות? חאלד משעל כמובן, המתון בדימוס. "משעל, לעומתו, המתגורר הרחק מעזה ולא חווה על בשרו את סבל התושבים, ממשיך לתמוך באינתיפאדות, המחברות בין הפלסטינים, ולהתנגד למו"מ ולנורמליזציה". כן, אליבא דמרזן, ארבע שנים אחרי שהתפייטה כי משעל "עושה את הדרך שעשה יאסר ערפאת", פתאום דווקא יחיא סינוואר "ניסה לרמוז שהוא ולא משעל ראוי להיות ממשיך הדרך של ערפאת".
החוקרת מחיפה אף הגדילה לעשות ויצאה בהרצאה שכותרתה "האם חמאס יכול להיות פרטנר פוליטי?" והטיפה בעד הפרדה בין הנהגת חמאס־עזה בראשות סינוואר, ובין חמאס־חו"ל בהובלת משעל ואחרים המושפעים מקטאר, שלגביה עמדותיה של מרזן שליליות באופן עקבי.
ואז הגיע 7 באוקטובר. מה תעשה מומחית מהמחלקה למדעי המדינה עם תיאוריה שנשפכו עליה כרגע 1,400 טונות של דם ואש ותימרות עשן? פשוט מאוד, תמשיך לפמפם אותה כאילו כלום. "סינוואר העדיף לקדם את שיקום עזה, אך לקטאר והנהגת החוץ של חמאס היו תוכניות אחרות עבורו", הסבירה בטור שנכתב ב־10 באוקטובר. "את ההחלטה הנפשעת לפתוח במערכה הצבאית קיבלה הנהגת החוץ של חמאס החוסה תחת קטאר (משעל ואסמעיל הנייה) ואיראן (סאלח אל־ערורי). לסינוואר, שתלוי בסיוע החוץ הקטארי והאיראני, לא נותר אלא להוציא אותה אל הפועל".
לפי מרזן, לא רק שסינוואר הצדיק נגרר אחרי הילדים הרעים, הוא אפילו ניסה להזהיר את ישראל: "אם נכונה הידיעה שיצאה אזהרה ממשרד המודיעין המצרי לישראל על מתקפה צפויה של חמאס, אין להוציא מכלל אפשרות שהיו אלה סינוואר או מקורביו שהעבירו את המסר למצרים כדי למנוע את ההתקפה ולשכנע את ישראל להתקדם לשחרור אסירים בדרך אחרת". ובכן, אין להוציא מכלל אפשרות שמי ש־1,100 נרצחי האינתיפאדה השנייה לא שכנעו אותה שיאסר ערפאת לא לגמרי "העביר את בני עמו מהמאבק המזוין", כנראה גם 1,400 נרצחים ביממה לא יפילו לה את האסימון.
