בשבועיים האחרונים מוגשים כתבי אישום נגד אזרחים ישראלים המביעים תמיכה בחמאס ברשתות החברתיות. הענישה המיידית מגיעה כבר בתחנת המשטרה, שם הם מצולמים עם דגל ישראל ברקע, כתזכורת שאנחנו עדיין כאן.
באחד ממפעלי הצפון נמצאו צלבי קרס בחדר השירותים. מנהל המפעל, תושב אחד הקיבוצים, הניד בכתפיו כאומר "אז מה"? הסברתי לו שמי שצייר אותם מזדהה עם הנאצים מהחמאס וחולם ושואף לעשות לך. אמרתי לו: מה שחבריהם העזתים עשו לילדי ונשות בארי וכפר עזה. המנהל התעשת ומיד פעל לאיתור המחבל המקומי שהועבר לידי המשטרה והשב"כ.
ערביי ישראל בימים אלו נחלקים לשלושה חלקים, שאינם שווים בגודלם.
יש את המיעוט החשוב והיקר, שעושים ותורמים למאמץ המלחמתי. הם, התגייסו לצה"ל ונמצאים איתנו כתף אל כתף בחזיתות, הם תורמים כסף, ציוד, אוכל ועזרה ככל שנדרש, לחיילים ולמפונים כאחד. הם אלה שעוזרים לנו לחשוף את פני שכניהם התומכים ברצח יהודים. הם ראו את חמאס יורה על ישראל ללא אבחנה בין דם לדם, הם ראו במשך שנים את המצב במדינות הערביות השכנות והבינו שישראל היא המקום הטוב ביותר לערבים במזרח התיכון. רוב הסיוע הזה נעשה בסתר, מחשש שיבולע להם על ידי שכניהם. רק לאחרונה שמענו על בתי עסק שסייעו ללוחמים ומוחרמים במגזר.
החלק השני אלה אותם תומכי חמאס החיים בקרבנו. כן, יש בקרב הערבים החיים בינינו את אלה שחולמים על העתקת זוועות ה-7 באוקטובר בתושבי הרדוף, עדי, גילון, צורית, קורנית, יודפת, נהלל וקיבוץ גבת. את גילויי התמיכה והשמחה ניתן למצוא ברשתות החברתיות בהתבטאויות ישירות או בהזדהות שקטה באמצעות החשכת תמונת הפרופיל, בהשמעת מוזיקה בקולי קולות ברחובות או על סיבובי אופנוע רועשים שנועדו לזרוע פחד ובהלה בקרב האזרחים בבתיהם.
המדאיג ביותר נמצא דווקא בין שתי הקצוות הללו. רוב אזרחיה הערבים של ישראל שקטים. יושבים על הגדר וצופים מהצד ב"משחק" כאוהדים ניטרליים המחכים לראות ידו של מי תהיה על העליונה. הם לא גינו ואינם מגנים ולו במילה את הרצח הברברי שביצעו המפלצות מעזה. השקט שלהם רועם במיוחד לאור הטבח שעברו גם בדואים תושבי הנגב, שם הראה שוב שחמאס לא מבדיל בין דם לדם ורוצח כל ישראלי באשר הוא. איפה אותם רופאים, אחיות, מהנדסים, בעלי העסקים, השופטים ועורכי הדין הערבים? למה נדם קולם? האם שתיקתכם היא הזדהות, פחד או המתנה לשעת כושר?
השקט הזה יוביל את יחסי ישראל ואזרחיה הערבים לידי פיצוץ. אחרי הטבח של חמאס לא יהיה אפשר עוד לאחוז במקל הזהות בשתי קצותיו, הישראלי והפלסטיני. אם בעולם הישן הכלנו (בטיפשותנו) את הדיסוננס, הרי שכיום נגמרה הסובלנות והסבלנות.
הסובלנות של החברה הישראלית למתח שבו חיים ערביי ישראל פגה ב-7 באוקטובר 2023. אזרחי ישראל הערבים צריכים להבין שהתעלמות מביטויי הזדהות עם מפלצות החמאס היא כבר לא אופציה. אנחנו מקשיבים לכל מה שאתם אומרים ואנחנו מאמינים לכם. זוועות אירועי שומר החומות עוד צרובות בזיכרוננו. לכן, התגובה היא אפס סבלנות: כולנו רואים כיצד המשטרה פועלת במהירות כנגד כל גילוי הזדהות עם חמאס ברשתות החברתיות ומצפים שבתי המשפט ינקטו יד חזקה ואכזרית לא פחות כלפי אותם מחבלים שבלב. שר הפנים ושר המשפטים מקדמים כבר הוראות לביטול אזרחות לתומכי הנאצים מעזה. התגובה האזרחית תהיה זהה.
שתיקת ערביי ישראל רועמת והם צריכים להחליט אם הם ישראלים או חמאסניקים.
אנחנו לא רוצים עוד "שומר החומות". אם גם אתם לא, זה הזמן לרדת מהגדר. אם אתם נשארים שם ואתם רק "מחשיכים" את תמונת הפרופיל – כמו חמאס, אם רק מחכים להזדמנות. אנחנו לא ניתן לכם. השביעי באוקטובר לא יחזור.
