הנה צרור עובדות יסוד. ראשית, יושב ראש הבית היהודי אינו השר הבכיר של המפלגה ולא הדמות הפופולרית ביותר בה. שנית, השרה הבכירה של המפלגה והדמות הפופולרית בה אינה יושבת ראש הבית היהודי. שלישית, רק מלאכים יכולים לחיות ללא מתחים על אף עובדות 1 ו־2. רביעית, האויב המר של המפלגה הוא בנימין נתניהו.
מכאן נובעת מסקנה: אם ראש הממשלה רוצה לחבל ביריביו המושבעים מימין הוא צריך לעשות ככל יכולתו כדי לסכסך בין איילת שקד לנפתלי בנט. כשדוד ביטן אמר לפני כמה שבועות שישמח לראות את שקד בליכוד, נראה שמישהו למעלה ביקש ממנו להוסיף עוד קיסם למדורה. מה רע לו ששקד תתאהב ברעיון? מה אכפת אם בנט יחשוד ששקד בדרך לשם?
אבל קשה כשאול שנאה. יותר משנתניהו ורעייתו רואים בבנט יריב פוליטי שיש להכניעו, הם רואים בשקד אויבת אישית. בשבועות האחרונים נזכר נתניהו פתאום להזדעזע ממסקנות דו"ח הפוליגמיה של משרד המשפטים. בשבוע שעבר הוא שיתף בדף הפייסבוק שלו כתבה מ"מידה" על שיתוף פעולה בין המשרד לעמותת שמאל. המסר ברור. מבחינת בלפור, שקד ובנט חד הם, ושניהם יחד פסולי חיתון.
כל עוד נתניהו בליכוד, בנט ושקד לא יהיו שם. שניהם ביחד, וכל אחד לחוד. אין חדש תחת השמש: גם בבחירות הקרובות, כמו בקודמות ובאלה שלפניהן, הבית היהודי יהיה המטרה מספר אחת של נתניהו.
