אחת מהשקיות הרבות שהיו בארגז המצעים שלי ונזרקו לאשפה כאשר החלפתי מיטה לפני כחודש, הייתה שקית שחורה גדולה וכבדה שהכילה בתוכה ציוד רב וסנטימנטלי במיוחד.
את השקית הזו הביאה לי אמו של רזיאל הביתה מעט אחרי שהתחתנו, ובתוכה המון פריטי הפגנות ומחאות מתקופת המאבק על גוש קטיף.
כמות גדולה של צמידי "גוש קטיף בידינו", "יהודי לא מגרש יהודי", מספר בלתי מבוטל של דגלונים, סרטים כתומים וסטיקרים מהתקופה הכואבת ההיא. היו בה גם רשימות על רשימות מימיו של רזיאל בגוש. רשימות שנועדו לעזור למגורשים להתאקלם במקומותיהם החדשים. בכל רשימה – שמות, צרכים ייעודיים והפניה לטלפונים של אנשי קשר. היו גם שמות של בתי המלון שבהם שהו המשפחות, שמות אמנים אורחים, ופירוט של המון ציוד שכלל ביגוד, צעצועים, אביזרי תינוקות, ואפילו ספרי תורה ושאר צרכים בסיסיים וקהילתיים.
השקית הזו הייתה תמצית של חייו של רזיאל כפי שהם היו מעט לפני שנפגשנו לראשונה.
חיים שהסתכמו בדאגה ובפעילות בלתי נגמרת סביב הניסיונות למנוע את הגזרה, ומאוחר יותר סביב מאמצים קדחתניים ומתישים לרכך עד כמה שניתן את טראומת הגירוש.
"היו בשקית ההיא רשימות על רשימות שנועדו לעזור למגורשים להתאקלם במקומותיהם החדשים. בכל רשימה – שמות, צרכים ייעודיים, מאביזרי תינוקות ועד ספרי תורה"
על אף שלא הכרתי אותו ואת פעילותו בתקופה הזו, יכולתי בהחלט להזדהות עם כל פריט ופריט ואף להרגיש חלק פעיל ממנו. כיוון שעל אף היעדר שקית גדולה כזו משלי, כל פריט בה סיפר לא פחות, את הסיפור שלי מהתקופה ההיא, שזיכרונותיה שבים אל חיינו בשבועות האחרונים.
כאמור, לצערי, מספר ימים לפני ראש השנה האחרון השלכתי לפח את רוב תכולת השקית, מהסיבה הטובה שכמעט 18 שנה עברו, ולשקית הגדולה הזו לא היה כל שימוש. היא ראתה אור־יום רק אחת לשנה, לפני פסח, כשניקיתי את ארגז המצעים בחדר השינה.
אבל את הצמידים הכתומים שמרתי. אילולא נפתחה המלחמה, הם מן הסתם היו נקברים אי שם בקופסת מזכרות במחסן.
אבל היא פרצה.
ואני חזרתי לענוד צמיד.
תופעת לוואי של נטישה
המכונית שלנו מלאה עכשיו בסרטים כתומים. אחרים מאלו שהיו אז, אך לגמרי מספרים את הסיפור. אני עדיין מתרגשת ואפילו דומעת כשאני שומעת שירים וריקודים של חיילים הכוללים קריאות "עוד נשוב לשם", או רואה תמונה שלהם על רקע החולות הזהובים והשקיעות הכי מושלמות בעולם.
גם אני מאלו שחושבים שהמלחמה המרה הזו היא אחת מתופעות הלוואי של נטישתנו את חבל הארץ ההוא. מחיר הדמים שאנו נאלצים לשלם עשרת מונים על שהענקנו לידי חמאס את אחד מזוגות העיניים הפקוחות שהיו לנו ברצועת עזה.
אני עדיין אוחזת בתפיסה הזו, בעיקר מסיבות ביטחוניות, ולא השתכנעתי – על אף ניסיונות השכנוע החוזרים של כל עיתונאי או פעיל רשת שדעתו הפוכה – שהטבח בשמחת תורה היה מתבצע גם אילו עוד נשארנו שם.
ואחרי שכתבתי את כל זה, אני מרגישה חובה לומר בכאב גדול שאני מבינה מאוד שהשיבה לגוש קטיף אינה בין המטרות והיעדים שקבעו מקבלי ההחלטות בנוגע למלחמה.
אני מבינה, ובמידת מה מסכימה עם זה, שזו אינה העת להעלות את הנושא הזה כאופציה, לקדם אותו לראש סדר העדיפויות ולתת תחושה שהשיבה לשם תהיה מדד לניצחון מוחלט, כן או לא.
אני מבינה גם שהעיסוק והדיבור הספציפי בדרישה לכבוש את הרצועה וליישב אותה כבעבר ואף יותר, אינה נכונה כעת ואולי אינה נכונה בכלל.
אני סבורה שמאמצי העם כולו עכשיו צריכים להתמקד בחיזוק לוחמינו במיטוט הטרור כולו ברצועת עזה, תהא הדרך אשר תהא. אני סבורה שכל מאמציי ומאמצי חבריי צריכים לחזק את הכוח הקיים, את ההחלטות המתקבלות לטובת המשך הלחימה עד שימוצה עניין החזרת הביטחון בעוטף ובמדינת ישראל כולה.
הדיבור על כיבוש הרצועה ועל השבת התיישבות יהודית לתוכה, כעת כשלוחמינו נמצאים בעומק האויב, הוא הסטת הנושא הבוער מראש סדר העדיפויות ושימת דגש על נושאים ורעיונות שאולי יהיה להם מקום בבוא היום. כשחטופינו ישובו בשלום לביתם, כשלא נשמע עוד אזעקה אחת גם לא ב"ישובי קו העימות", הן מצפון והן ומדרום.
המשימה שלנו, העם, כרגע היא לא לתת פקודות למי שנמצא שם בשטח כיצד נכון לנהוג, לא לחלק פקודות לנציגינו על האופן שבו נכון לנצח. לא להציב מטרות, לא על שיבה לגני־טל, ומנגד גם לא קריאות להפסקת אש. זה אינו תפקידנו.
תפקידנו הוא להפיח בהם אמון וביטחון, ולהמשיך בחיים משגשגים ופורחים תוך כדי המלחמה. לשמש להם תמך ומעטפת שידעו שאומנם הם בחזית, אבל אנחנו לגמרי הגב שלהם.
הצמיד הסימבולי שאני עונדת על ידי כיום בעיקר מעורר דיון וויכוח. הוא גם מזמין לשיח, כל שיח שהוא עם מי שמתעוררת בו שאלה. והוא בעיקר נועד להיות שם כדי להחזיק את אותם הכיסופים ואותה תחושת ההחמצה על שלא הצלחנו לשמור על גבולה הדרומי של המדינה, כבר אז, בקיץ שבו בוצע הגירוש.
ויכול להיות שבבוא העת, אל הצמיד שלי אבחר גם לצרף פעילות למען הקמת התיישבות חדשה שם, או במקומות אחרים.
יכול להיות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
