למחרת המלחמה, רק למחרת המלחמה, נתניהו יצטרך ללכת. חייב ללכת. לא בגפו, כמובן, אך רצוי לפני כולם, עוד לפני הקמת ועדת החקירה. ראש ממשלה כה ותיק שאסון לאומי נורא התרחש בתקופת כהונתו, מוכרח לפרוש גם אם נטל האחריות הישיר לאסון – המחדל המודיעיני – נופל על כתפי אחרים. כמו גולדה אחרי מלחמת יום הכיפורים, כמו בגין במלאת שנה למלחמת לבנון, כמו משל הרועים בספר יחזקאל פרק ל"ד. הנביא קובע שרועה צאן אינו זכאי להתנער מאחריות כשהכבשים נפוצות לכל עבר, "וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה". מי שטוען שוב ושוב לכתר האחריות, מנוע מלהצטנע כשחורבן גדול מתרגש על ארצו. הוא אחראי, הוא ישלם.
פרישת נתניהו היא תנאי הכרחי לתחילת החלמתה של ארצו מזוועות המלחמה ולפיוס בינה לבין עצמה. כל עוד הוא ראש ממשלה הליך ההחלמה והפיוס בלתי אפשרי, ונדמה שאין צורך לפרט מדוע. אירועי השנה שחלפה מאז ניצחונו המרעיש בבחירות 22' הם הסבר נאות דיו. במדינת היהודים עוד לא הייתה לנו שנה רעה שכזאת.
נתניהו יהיה חייב ללכת גם כדי שהמחנה הלאומי והאמוני יוכל להשתקם. שנים רבות מדי גורל המחנה הזה כרוך בגורל נתניהו. כמעט אי אפשר להפריד בין הדבקים, וכשהרעיון והאיש הם היינו הך, מי שבדרך כלל יוצא נפסד זה הרעיון. בעוד הימין משתלט על שוק הדעות, לאור התוצאות האפוקליפטיות של ניסויי השלום השמאלני, הוא סופג מהלומה אנושה בסקרים. בבחירות הבאות, שכנראה תתקיימנה כבר ב־2024, נכונה לו תבוסה אם נתניהו יתעקש לעמוד שוב בראשו. נס 64 המנדטים לא ישוחזר אחרי כל כך הרבה הלוויות בחודש אחד. אבל אם נתניהו יניח בכבוד את המפתחות למחרת הכרעת חמאס, יש סיכוי טוב שהממשלה הבאה תסכל רעיונות עוועים למסירת עזה שנית לידי אבו־מאזן, שלא לדבר על רעיון הקמת מדינה פלסטינית ביו"ש. אפילו אם תהיה זו ממשלת אחדות בראשות גנץ או איזנקוט, הרוב הימני בכנסת יעמוד בפרץ.
ובכל מקרה, לאחר המלחמה צפויה מרידה בנתניהו מתוך מתחמי הליכוד, כדוגמת המרד במערך בגולדה חרף ניצחונה בבחירות הכלליות ביום האחרון של 1973. ח"כים במפלגתה איימו להצטרף להצעת אי אמון של האופוזיציה, והיא ויתרה ופרשה. נתניהו ודאי זוכר זאת. באופן פרדוקסלי, ישועתו הפוליטית עשויה לבוא דווקא מהשמאל ומהתקשורת הממוסדת. איבתם הפתולוגית אליו עוד תשמש לו כקרש הצלה אחרון, פיתוי עז להמשיך לאחוז למרות הכול בקרנות המזבח. היא יוקדת, מופקרת וצבועה עד כדי יצירת תרחיש של התלכדות ימנית מחודשת סביבו, שאומנם לא תעזור לו להיבחר מחדש, אבל תדחה את היום הנכסף שבו נוכל לפתוח דף לאומי חדש בעידן שלאחריו.
אין צורך להיות ביביסט מושבע כדי להתמלא שאט נפש נוכח נחשולי האיבה הזאת. הנה פנינים שליקטתי ביום שלישי מתוך מאמר אחד ויחיד במדור הדעות של הארץ, טיפה בים פובליציסטיקת השנאה שם. מתחת לכותרת המסיתה "דם משפחתי על הידיים שלו" כתב נחמיה שטרסלר שנתניהו "תוקע סכין בגב הטייסים ולוחמי צה"ל", "מעליל", "גננת מתעללת", "פושע", "מחריב ישראל", "מחבל במאמץ המלחמתי", ולקינוח: "האיש השפל ביותר בהיסטוריה של העם היהודי".
נאצות מהסוג הזה, שכמובן מנומקות בצורך להילחם ב"מכונת הרעל" של נתניהו, יקשו על המאמץ לגרום לו לפרוש בכבוד עם שוך הקרבות. כך גם החימה השפוכה של בכירי טלוויזיה אשר דלו השבוע אמירה אגבית שלו בשיחת רקע, ותיווכו אותה לצופים כעניין היחיד שמדריך אותו עכשיו. במשך תשעה חודשים הם טיפחו בשקיקה את איומי הסירוב במערך המילואים, ופתאום זעמו על הפרחת סברה שלאחר המלחמה יתעורר צורך לבדוק את מידת השפעת הסירוב על החלטת חמאס לתקוף. באמת, לא צריך לבדוק? רק את נתניהו?
אכן, בסופו של יום איש לא סירב. כולם התייצבו ונלחמים בגבורה. בסופה של המלחמה גם נתניהו יידרש למעשה גבורה של פרישה מרצון. למרות הנאצות, למרות הפלגנות המתועשת והמופקרת של מבקשי נפשו, אבל למען ישראל ודור האריות.
