כבר בגיל קטן לרועי היו המון אנרגיות. הוא לא היה ילד שיושב בשקט ומשחק בחול, הוא היה ילד שרץ בכל הפארק, לראות הכול, וכמובן לטפס על הכול. הוא היה ילד בלי פחד, תמיד רץ קדימה להרפתקה הבאה.
בבית הספר היה ילד חכם, לומד למבחן חמש דקות בהפסקה לפני המבחן ואז מתנצל שקיבל רק 95.
בבית היה אח נהדר, תמיד דאג לאחיו הקטן, ועם אחותו דיבר אל תוך השעות הקטנות של הלילה במקום לישון. קבוע לפני שלקח את האוטו שאל אותי אם יש משהו שאני צריכה. וכשכעסתי עליו כשלקח בלי רשות, גיליתי שהוא עזר לחבר שהיה תקוע – היה כל כך קשה להתרגז עליו, כי תמיד היו לו כוונות טובות ומעשים טובים בבית ובחוץ. האמנו שהוא יגיע הכי רחוק שאפשר. אבל התוכניות השתנו, וכבר חודש הוא לא איתנו. כמו שהוא חי את החיים כך הוא גם עזב אותם, במוות של גיבורים. אני תמיד ידעתי שהוא כזה אבל עכשיו אני רוצה שכל העולם ידע.
בשבת שמחת תורה ב־6:30 בבוקר רועי היה עם כ־20 חיילים מהפלוגה שלו במחסום ארז. כשהחלו חילופי אש עם המחבלים, שהיו רבים מהם, התפתח קרב קשה. באיזשהו שלב של הלחימה רועי פנה לקצין שהיה איתו ואמר שאם לא יעשו משהו רדיקלי, לא יהיה להם סיכוי. הוא הציע לקחת איתו חיילים ולצאת תחת אש לאיגוף מסוכן ולהגיע מאחורי המחבלים ולחסל אותם. חמישה יצאו לאיגוף המסוכן ואכן הצליחו להיכנס לעמדה, לתת מכת אש, לחסל את כל המחבלים ולשמור על המוצב עד להגעת כוחות תגבור. 12 חיילים ניצלו כתוצאה מהחשיבה הטקטית של רועי. במהלך חילופי האש האחרונים, לצערנו רועי נהרג.
אין דרך טובה יותר לספר על רועי, מאשר המילים של חבריו. חבריו של רועי שלא יכלו להגיע להלוויה הכינו מסמך עם הספדים, ושלחו נציגים להקריא, דפים על גבי דפים, שלא הספיק הזמן לקרוא אפילו חצי מהם.
סהר מבורך: "לכל אחד יש את החבר הזה שהוא תמיד שם שצריך אותו בין אם זה להחליף נעליים להשיג סדרה בטלגרם או סתם לשבת לשיחה טובה. לכל אחד יש את החבר הזה שתקנא בו עד כמה הוא מוצלח גם בכדורגל וגם בלימודים או בכמה הוא סמל אהוב מוערך. לכל אחד יש את החבר הזה שכל פעם שאתה רואה את החיוך שלו עולה לך חיוך גם וישר משתנה מצב הרוח. לכל אחד יש את החבר הזה שהוא גיבור ישראל ששמר על חבריו ואתה, רועי חברי הטוב, היית החבר הזה ולתמיד תהיה החבר הזה".
ליאב בניתה: "אני לא מבין איך אני אמור לדבר עליך בלשון עבר זה לא הגיוני זה לא יכול להיות, אתה צריך לכתוב לנו עכשיו על כמה מחבלים כבר הרגת ועל איך אתה הולך לפרק אותם. איך זה קרה, איך. אתה חבר שלי כל כך הרבה שנים, אני לא מסוגל לדמיין את הימים שלי בלעדיך, בלי ההודעות כל שעה ממך. בבקשה רועי, בוא איתנו עוד פעם אחת לחומוס בשישי או לברדש בשבת בבקשה, תגרור אותי לכדורגל במוצ"ש או תספר לנו סיפורים על החיילים הבעייתיים שלך, תבוא להעיר אותי בשבת בצהריים ותכעס עליי שאני לא קם. בבקשה, רועי, רק עוד פעם אחת תבוא, תסיע אותנו במהירות משוגעת בדרך לשום מקום. רק עוד פעם אחת רועי, רק עוד פעם אחת".
עומר ראובני, המפקד הראשון שלו: "אני זוכר בפעם הראשונה שהכרתי אותך זה היה בשבת שבאתי לספר קצת לחברים במכינה מה הם הולכים לפגוש ולראות בשירות הקרבי שלהם, לספר להם קצת על גולני. אני זוכר איך בסוף השיחה אחד שנשאר קפץ עליי, אמר לי אחי, גם אני הולך להיות בגולני, בהתרגשות עצומה ובעיניים שלא ראיתי נוצצות כאלה בחיים, שאפילו לא יודע לקראת מה הוא הולך ובכזה חיוך וכזאת ודאות אומר, אני הולך להיות לוחם בגולני. כשיצאתי מהמכינה אמרתי לעצמי – הלוואי שרועי יהיה החייל שלי, הלוואי שאני אזכה בחייל כזה אצלי בפלוגה, כי לא היה לי ספק מאותו רגע שהחיוך הזה והשמחה הזאת היו כל כך כנים וכל כך אמיתיים. וכך היה חודש לאחר מכן, באמת הפכת לחייל שלי. החיוך לא מש מהפנים שלך מהטירונות, אל האימון המקדם, לקורס מ"כים גם לתפקידים שלא רצית כמו כשהשאירו אותך מפקד בביסלמ"ח. כמה צחקנו עליך שהגעת לתפקיד הזה, התפללת לקדוש ברוך הוא: רק אל תשים אותי בביסלמ"ח. שאלתי את המ"מ שלך שם בדאגה. תגיד, איך הולך לרועי? והוא אמר לי, מה זאת אומרת, רועי? ברור שהוא הכי טוב. איזו שאלה. בכלל לא היה ספק שתמיד אתה תהיה המוביל. תמיד אתה תהיה מרכז העניינים. האחד שברגעים שקשה לכולם יודע להרים את המורל ולחייך ולקחת את כולם מלמעלה. אני זוכר באחת השיחות שלנו לפני חצי שנה בערך, כשדווקא אני מצאתי את עצמי באיזה רגע קשה בצבא, אתה, הטירון שלי מלפני כמה שנים, באת והרמת אותי. וזאת המורשת שלנו ממך רועי. וכל עם ישראל צריך לדעת את זה. זאת המורשת שלך שתגרום לנו לנצח במלחמה הזאת. כי המלחמה הזאת לא תנוצח על ידי מטוסים וטנקים. המלחמה הזאת היא מלחמה של הרוח ושל התודעה של עם ישראל שאתה נתת לנו בכל מפגש איתך, בכל בן אדם שהיה מסביבך. תמיד בצחוק ובמילה טובה".
*
בפורים האחרון, סבתא של רועי רצתה לשלוח לו משלוח מנות, אבל הוא סירב ואמר לה: "תשלחי לחיילים שאין להם מישהו ששולח להם". אנחנו רוצים להמשיך את דרכו בסיוע לחיילים מעוטי יכולת ולכן הקמנו קמפיין צדקה לזכרו למען חיילים מעוטי יכולת.
נעמי וייזר, אמא של סמ"ר רועי וייזר הי"ד מהיישוב אפרת, שירת בגדוד 13 של גולני
