מתקפת חמאס בשמחת תורה והטבח ביישובי עוטף עזה יצרו רעידת אדמה טקטונית בתפיסת העולם של הציבור הישראלי. קריאה חד פעמית "למחוק את חווארה" שהופיעה בשולי הימין, הוחלפה בקריאות אינספור "למחוק את עזה" במעוזי השמאל והמרכז. תוכנית ההתנתקות נראית עכשיו כאיוולת שאין כדוגמתה גם בעיני מי שתמכו בה בפה מלא. סבבי הלחימה העונתיים שניהלנו מול חמאס בעזה נדמים כקריאות השכמה מהן סירבנו להתעורר פעם אחר פעם. העברת הכסף הקטארי לרצועת עזה נתפסת כמחדל שאין כדוגמתו. אף אחד לא מוכן יותר לקנות שקט בכסף. הגנה על תושבי עזה חפים מפשע? תשכחו מזה. אין יותר "לא מעורבים", ובוודאי לא במחיר חיי חיילינו. אוסלו, העברת השליטה לאבו מאזן הקשיש והרשות הפלסטינית? תפיסות שנותרו נחלתם של מעטים בלבד. אפילו רעיון הטרנספר עובר חלק בגרון באמצעות עידון סמנטי של "עידוד הגירה".
נרי ליבנה הודיעה קבל עם ועדה מעל דפי עיתון הארץ על "התפטרותה והחזרת כרטיס החבר שלה בשמאל העולמי". ח"כ רם בן-ברק ממפלגת יש עתיד הציע לתושבי הרצועה להתפנות מרצון למדינות העולם. ח"כ עידן רול, גם הוא ממפלגתו של יאיר לפיד, יצא נגד העברת השליטה ברצועה לאבו מאזן. המאיירת רוני גלבפיש מתארת ללא הרף כיצד נפל לה האסימון שהפלסטינים פשוט לא רוצים אותנו כאן. מגיש הטלוויזיה דני קושמרו ביקר את ההחלטה להעביר לעזה סיוע הומניטרי של "אפילו חצי כפית מים" כל עוד החטופים לא איתנו. גדי ירקוני, ראש מועצה אזורית אשכול, הצהיר כי מבחינתו לא נורא אם נפציץ בתי חולים בעזה. נשיא אוניברסיטת תל-אביב, פרופ' אריאל פורת, טען כי חמאס גרוע מעמלק וצריך לנהוג בו בהתאם. הסופר עומר ברק ביקש את התנצלותם של עקורי גוש קטיף על כך שתמך בפינויים. זהו רק מבחר קטן של דוברים שמשתייכים למחנה השמאל, ועכשיו מחפשים את עצמם על הספקטרום הפוליטי; עדות מסוימת לכך שהימין לא רק צדק אלא גם ניצח, לפחות רעיונית. לכאורה, זו הייתה אמורה להיות שעתו הגדולה של מחנה הימין. אך נראה שלא רק שהתזוזה ימינה בדעת הקהל לא צפויה להיתרגם להתחזקות פוליטית אלא להפך – הימין הפוליטי נחלש.
@keshet.12 "סיוע הומניטרי? אפילו לא חצי כפית מים". הדיון שחימם את דני קושמרו #יחדננצח #טיויטוק #קשת12 ♬ צליל מקורי – קשת 12
מסקר מעריב, לדוגמה, עלה לאחרונה כי קואליציית הימין שלפני ממשלת האחדות נחלשה ל־42 מנדטים בלבד, לעומת 78 מנדטים לאופוזיציה יחד עם המפלגות הערביות. את העלייה הגדולה רשם המחנה הממלכתי, שמגיע ל־39 מנדטים, בעוד הליכוד מדרדר ל־18 מנדטים בלבד. צריך לומר, סקרים בזמן מלחמה לא שווים הרבה, שכן ערפל הקרב שורר לא רק בשוחות אלא גם בשדה הפוליטי. אנו במקרה הטוב יודעים איך אנחנו נכנסים למלחמה, אנחנו אף פעם לא יודעים איך נצא ממנה.
הסיבה לירידה בתמיכה במפלגות הימין ברורה: הטבח הנורא אירע במשמרת של ממשלת הימין על מלא. לא ניתן ולא ראוי להתעלם מכך. הציבור הרחב מתקשה, ובצדק, לראות את עצמו ממשיך ומצביע לאותן מפלגות ולאותן דמויות שעומדות בראש המחנה. זה אפילו לא משנה אם במחדל אשמים גם אמ"ן, השב"כ וחיל האוויר. הציבור רוצה הנהגה מתפקדת, כזו שיודעת להוביל את המערכות המדינתיות. לא כזו שמצטדקת על חוסר שיתוף פעולה עם הדיפ-סטייט או מתאוננת על מטכ"ל שמנע טיפול נכון מבעוד מועד בחמאס או באיראן.
כך הגענו למצב בו התמיכה האידיאולוגית בימין גדלה, אבל התמיכה הפוליטית במפלגות הקואליציה ירדה. עת מלחמה אינה העת לקיים את הדיון הפוליטי על מי מרוויח מהמצב הקיים, מי מפסיד ממנו וכיצד ראוי לפעול. זה כן הזמן שבו גם הימין צריך לעשות בדק בית ולהבין היכן טעה.
פטור בלא כלום אי אפשר. אני מבקש להצביע על טעות מרכזית אחת של מחנה הימין, שבו נכללים גם הפוליטיקאים והמפלגות וגם ארגוני החברה האזרחית. חשבנו שניצחון בקלפי מספיק. חשבנו שדי ברוב פוליטי כדי להוביל רפורמות נצרכות, הגם שאינן זוכות להסכמה רחבה. חקירות נתניהו הובילו -יש שיאמרו אילצו – את הימין לוותר על השותפות עם המרכז הפוליטי הישראלי. ויתור זה התגלה כטעות פטאלית. לזכות נתניהו ניתן לומר כי ההבנה שלו את הצורך בתמיכת השמאל-מרכז היא זו שהעניקה לממשלותיו לגיטימציה ציבורית רחבה, גם אם במחיר של קידום מתון יותר של סדר היום הימני, אך מבלי לעורר את זעמן של האליטות, שעוצמת התנגדותן התגלתה בשנה האחרונה. המסקנה מתבקשת היא שהדרך לבנייה מחדש של מחנה הימין עוברת בחידוש הברית עם המרכז הפוליטי והשמאל הציוני, שמאז פרוץ המלחמה נפרדה דרכו מהשמאל הקיצוני הפרו-פלסטיני.
עדי ארבל הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית
