יום השנה המאה לפרסום מאמרו המיתולוגי של זאב ז'בוטינסקי ״על קיר הברזל״, תופס אותנו באמצע בנייתו של הקיר הזה. שעה שנבחרי ציבור מצטטים את המאמר תחת כל עץ רענן, כנראה בלי לקרוא אותו עד תום, נדמה שהם עדיין לא לגמרי מבינים את הרעיונות המורכבים שהוא שוטח. כמו בתחומים רבים אחרים, נראה שגם במקרה הזה אנחנו רואים הכול בשחור ולבן – בלי אפור, בלי מורכבות.
הדברים בולטים במיוחד בשיח הציבורי בקמפוסים בארה"ב, ובכלל זה אוניברסיטת קולומביה שבה למדתי. בשבועות האחרונים מובעת שם הזדהות מחרידה עם מעשי חמאס, מתוך תפיסה שהחלש הוא בהכרח הצודק, ואילו מדינת היהודים – למזלנו הרב, ובאופן נדיר מבחינה היסטורית – היא החזקה. ז'בוטינסקי, מגדולי ההוגים המדיניים של העם היהודי בעידן המודרני, ביטא את המורכבות הזו במאמרו המדובר. כבר לפני מאה שנים הוא שרטט את המתח העדין בין לאומיות יהודית גאה בארץ ישראל, ובין שמירה על זכויות תושביה הלא יהודים. הדקויות הללו הכרחיות בשיח הציבורי המתוח סביב המלחמה וסביב ישראל בכלל. אך יותר מכך, הן נחוצות לנו בחיים האמיתיים.
בהקדמה למאמרו מתבטא ז׳בוטינסקי נגד גירוש או דיכוי ערבים תושבי הארץ. לא כי התנועה הלאומית הערבית דאז לא הייתה עוינת לציונות ולציונים, אלא מתוך ערכים בסיסיים מחד גיסא, והבנה של מה ישים ומה לא ישים מאידך גיסא. כבר לפני שני יובלים הבין ז׳בוטינסקי שהבעיה היא לא רק הכוח הצבאי של מתנגדי הציונות או תביעותיהם לשטח מסוים, אלא תקוותם להשמיד את המפעל הציוני. בהתאם, הפתרון אינו יכול להיות מבוסס אך ורק על כוח צבאי או על ״שטחים תמורת שלום״. כבר ב־1923 הגדיר ז׳בוטינסקי את הסיבות שבגללן אנו עתידים לשלם מאה שנים מאוחר יותר מחיר בלתי נתפס: מתנגדינו לא יזנחו מרצונם את שאיפתם למחוק את ישראל, ולא יעברו להתמקד ברווחה כלכלית או תרבותית.
לז׳בוטינסקי היה מה להגיד גם למי שטוענים שהערבים פשוט לא מבינים שאנחנו לא רוצים לגרש אותם אלא לחיות לצידם. הם דווקא מבינים טוב מאוד, הבהיר, ומתנגדים לרעיון הזה בכל ליבם. בימים אלה, מעטים בישראל יתכחשו לתובנה הזו. חמאס יודע שאנו לא מתכוונים לגרש את כל ערביי ישראל, אך מבחינתו לא זו הבעיה. הוא לא חושש שנגרש אותו, הוא פשוט רוצה לגרש אותנו.
עלינו לשנות גישה ולהפסיק לזלזל באנשים שמעבר לגדר. לאויבינו יש משנה סדורה ועולם ערכים משלהם, רק שהם שונים מאוד מאלה שלנו. ז׳בוטינסקי טען שהערבים ימשיכו להילחם בנו ללא הפסקה, ״כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה״. לא תקווה לחיים טובים יותר, אלא תקווה שיצליחו לגרש את היהודים מאדמת הארץ כולה. הפתרון אפוא הוא לא לתת לערבים עוד שטחים, הון או אישורי עבודה, אלא לגדוע כל זיק של תקווה שיצליחו לנשל אותנו מאדמת אבותינו.
המשמעות של הגדיעה הזו איננה שעלינו להיות אכזרים ולא מוסריים, חלילה. ז׳בוטינסקי האמין בשוויון זכויות אזרחי מלא לתושבי ישראל הערבים, והיה ליברל אמיתי. גדיעת התקווה לתבוסתנו תתבצע על ידי ביצור החוסן הלאומי הישראלי ולא על ידי פגיעה בחפים מפשע. מדינת ישראל צריכה להמחיש שהיא כאן כדי להישאר – בתרבות, בספורט וגם בביטחון.
אויבינו חשבו שאנחנו חלשים ומתפוררים מבפנים ומבחוץ. עלינו להוכיח להם שהם טועים ושאנחנו חזקים, ולכתוש את ארגון הטרור חמאס. עלינו להדגים לשכנינו עד כמה צבא ההגנה לישראל נחוש להגן על כל אזרחי ישראל ועל ריבונותה של המדינה. אולי אנחנו כמו קורי עכביש, כדברי מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, אבל לא בהיבט השברירי שהוא מתאר, אלא קורי עכביש ששזורים זה בזה בקשר חזק ובלתי נפרד.
