איש לא עבר בין מאות אלפי חיילי המילואים שגויסו בצו 8 בשמחת תורה ובימים שלאחר מכן, כדי לשאול אותם לכמה זמן להערכתם הם מתגייסים. איש לא בירר גם כמה זמן מעריכים אזרחי ישראל שהמערכה הזו, אשר בה פתח חמאס, צפויה להימשך. אולם סביר להניח שהתשובות לשאלות הללו היו נוקבות בפרק זמן קצר בהרבה מזה המסתמן כיום.
עבדכם הנאמן, שגויס למחרת שמחת תורה, הוא בוגר מלחמת לבנון השנייה, עוד מלחמה שמדינת ישראל יצאה אליה בהפתעה, בלי להיערך מראש. גם אז, לפני 18 שנה, הוזעקו רבבות מילואימניקים בצו שמונה, עזבו את הבתים, נתנו נשיקה לאישה ולילדים, ויצאו למערכה במטרה להגן על עמם ועל מולדתם. כאשר יצאתי הפעם מהבית ונסעתי לימ"ח הממוקם אי שם בצפון הארץ, זו היה התקדים שעמד לנגד עיניי. תיארתי לעצמי שאף שהפעם נפתחה הרעה דווקא מן הדרום, העניינים יתנהלו פחות או יותר באותו הקצב.
מלחמת לבנון השנייה נמשכה כחודש ויומיים. חיילי המילואים שגויסו כדי להשתתף בה שירתו תקופות שנעו בין מעט פחות מחודש למעט יותר מחודש וחצי. מרבית מלחמות ישראל שלאחר מלחמת השחרור לא נמשכו זמן רב יותר. רק לאחר מלחמת יום הכיפורים נותרו מרבית אנשי המילואים מגויסים עוד חודשים ארוכים, מחשש להתחדשות הקרבות, עד כדי שבעה חודשים. המלחמה הנוכחית (שאת השם שבו תיזכר בהיסטוריה עוד איננו יודעים, אולי "מלחמת שמחת תורה"?), מתחילה לשבור שיאים. כבר כעת נמשכת המלחמה כמעט חמישה שבועות, ובאופק לא נראה כל סימן לסיום קרוב.
בקרב אנשי הצבא בדרגי השטח ההערכות נעות כעת בין המקילים המדברים על לפחות עוד חודש נוסף, ובין המחמירים המעריכים שיעברו עוד חודשים רבים עד סיום המלחמה. אלה גם אלה אינם יודעים דבר ומדברים בעיקר מתוך תחושות הבטן שלהם. בתדרוכים שיוצאים מכיוונם של מנהיגי המדינה מדובר על "מערכה ארוכה", אולם איש איננו מסביר, לא לחיילים שבחזית ולא לאזרחים שבעורף, מה הכוונה במילים הללו. התוצאה היא שחיקה. כידוע, קפיץ שמוחזק זמן רב במצב דרוך הולך ומאבד מהאנרגיה הפוטנציאלית האגורה בו. אם אכן ניצבת ישראל בפני מלחמה שתימשך חודשים ארוכים, עליה להכיר בעובדה שזהו אתגר מסוג חדש, שאיננו מורגלים בו.
במהלך ההיסטוריה היו לא מעט אומות שהתמודדו עם מערכה ארוכה וממושכת, כזו שסופה איננו מסתמן באופן ברור באופק. אחד הדברים המרכזיים שהבדילו בין אותן האומות שהתמודדו עם האתגרים הללו בגבורה ויכלו להם ובין אלו שכשלו והפסידו, הוא יכולתה של המנהיגות להתעלות לגודל הרגע ולסחוף עימה את העם כולו.
במהלך השבוע האחרון נזכרתי באחד המנהיגים הדגולים של העולם החופשי, וינסטון צ'רצ'יל, שהנהיג את ארצו, בריטניה, מול האתגר המלחמתי הגדול ביותר בתולדותיה כממלכה מאוחדת. צ'רצ'יל שלפני מלחמת העולם השנייה היה פוליטיקאי בכיר ומוכר, אבל לאו דווקא מוצלח במיוחד. הוא הפגין יכולות מרשימות בשטחים מסוימים, ובאחרים נחל כישלונות מהדהדים. אולם מיד לאחר שהתמנה לראש ממשלת בריטניה בחודש מאי 1940, מעט יותר מחצי שנה לאחר פרוץ המלחמה, נשא שלושה נאומים שהפכו אותו במידה רבה לצ'רצ'יל שאנחנו מכירים.
מול צירי הפרלמנט הבריטי השמיע צ'רצ'יל את הנאומים, שגם היום, אחרי יותר משמונים שנה, נחשבים לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית. הנאום הראשון דיבר על "דם עמל, דמעות ויזע", הנאום השני "נילחם בחופים", והנאום השלישי – "זו הייתה שעתם היפה ביותר". שלושתם נועדו בעיקרו של דבר להעמיד את העם הבריטי מול חומרת המצב, ולחסל את כל האשליות לסיום מהיר של המערכה. צ'רצ'יל הקפיד להגיד לאזרחי בריטניה את האמת ורק את האמת.
אבל צ'רצ'יל לא הסתפק בכך. כבר בשני הנאומים הראשונים, וביתר שאת בנאום השלישי, הוא עשה דבר נוסף, מורכב הרבה יותר: הפיח רוח של גבורה בעם הבריטי. ראש הממשלה גרם לבריטים להאמין, ובצדק, שההיסטוריה תזכור אותם גם בעוד אלף שנים, כאומה של גיבורים שידעו לזהות מהו רשע ולצאת למלחמה נגדו בכל האמצעים.
האם המנהיגות שלנו מסוגלת ברגע הזה להתרומם לגודל השעה ולהרים את העם לשם? עד כה זה לא נראה כך. אירועי השנה האחרונה גם הם מקשים על הפגנת מנהיגות שכזו. אבל עדיין לא מאוחר. עם ישראל צמא למנהיגות מהסוג הזה, שתגיד לו את האמת, אבל גם תרים את רוחו לגבהים שיאפשרו לו לעמוד באתגר הקשה והמורכב שמולו אנחנו ניצבים.
