אחד הטקסטים שוברי הלב שקראתי בשבועות האחרונים לא עסק בנרצחי הטבח, לא בחטופים וגם לא בחללי צה"ל שנפלו במלחמה. זה היה פוסט של הסופרת אורית גידלי, ששהתה בשבועות האחרונים בארה"ב, בכנס של עשרות סופרים צעירים מכל רחבי העולם. בקרב הסופרים האלה – שאמורים להיות מעוז של פתיחות, סובלנות, קבלה ואמפתיה לכל נרטיב – היא חוותה החרמה טוטאלית בשל עצם היותה ישראלית. אנשים לא היו מוכנים לדבר איתה, פשוטו כמשמעו, כש"הטובים" שביניהם מוכנים לדבר איתה רק בסתר, לבל יבולע להם מן האחרים.
הסיפור הזה מצטרף לאינספור דוגמאות מן השבועות האחרונים בדבר הטרנד האינטלקטואלי החדש: הפניית כל הביקורת והאש בנוגע לעימות הנוכחי בין ישראל וחמאס כלפי ישראל. ליתר דיוק: בימים הראשונים, כשעוד בלט ההלם מן הטבח הנורא שביצעו אנשי חמאס, השמאל האינטלקטואלי העולמי הסתפק בהתעקשות לזכור את "ההקשר" של מעשי הטבח, כלומר הכיבוש; תוך השכחת העובדה שמזה 18 שנה אין בכל רצועת עזה אפילו חייל או מתיישב ישראלי אחד, ו"המצור" המפורסם נולד רק אחרי שחמאס השתלט על הרצועה והחל במלאכת הטרור. כמה ימים מאוחר יותר, כשאת מסכי העולם כבר כבשו בלעדית התמונות מעזה המופגזת, גם השמאל העולמי עבר לגינוי בלעדי של ישראל על "הטבח" שהיא מבצעת בפלסטינים. הפעם, דווקא לא היה שום עיסוק בהקשר.
מה גורם לתהליך הזה? אנטישמיות היא בוודאי חלק מהעניין, אבל לא כולו. אותם חוגים תקפו בחריפות – אם כי לא באותה עוצמה – גם את ארה"ב על פלישותיה לאפגניסטן ועיראק אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר. הסיבה העיקרית היא התמכרות מתמשכת לתבניות חשיבה סכמתיות, במקום לקולה המורכב של המציאות הממשית.
שתי תבניות חשיבה משלימות כאן זו את זו: האחת גורסת שהחלש תמיד צודק, והשנייה שכל עימות בין עולם ראשון לעולם שלישי הוא ביטוי של קולוניאליזם. שתי ההנחות מופרכות. הגורם החלש יכול לשגות הן בטיעוניו, קל וחומר באמצעים שהוא נוקט. תורת ישראל הבחינה בסכנה של הטיית המשפט לטובת החלש, כשקבעה: "ודל לא תהדר בריבו". בדיוק כשם שאין להתפתות מכספי שוחד או מעמד חברתי של החזק, כך אין להתפתות למסכנותו של החלש. רק הצדק ידבר. אי אפשר גם לייחס קולוניאליזם לכל עימות בין עולם ראשון לשלישי. המקרה הישראלי הוא דוגמה מובהקת: היהודים לא נשלחו על ידי גורם כלשהו לכבוש את הארץ ישראל, הם ברחו אליה אחרי שנרדפו בכל רחבי העולם.
הביזיון האינטלקטואלי של השבועות האחרונים אינו חדש. ההיסטוריה של המאה האחרונה מלאה באינטלקטואלים, חלקם מן הנחשבים ביותר, שהתפתו לתמוך בתנועות טרור ובמשטרים רצחניים רק משום שחשבו שהם מייצגים את "המסכנים". כך גדודי האינטלקטואלים שתמכו במשטר האימים של סטאלין רק משום שהתיימר לייצג את "הפרולטריון", או האינטלקטואל הנערץ מישל פוקו שהתפעל מן הרוחניות של המהפכה החומייניסטית באיראן. מולם התייצבו כמה צדיקים, שרק בדיעבד זכו להערצת עולמים על שהיטיבו לראות. אנשים כמו ג'ורג' אורוול וארתור קסטלר, שתקפו את המצדיעים למוסקבה.
הוויכוח המעניין ביותר התרחש סביב מלחמתה של המחתרת האלג'ירית לשחרור ארצה מידי השלטון הצרפתי בשנות החמישים. כדרכם של ארגונים כאלה, ביצעה המחתרת שורה ארוכה של מעשי טרור נפשעים. בפריז התחולל הוויכוח בין ז'אן פול סארטר, שתמך במחתרת שהרי מטרתה נאצלת, מול אלבר קאמי – יליד אלג'יריה שמשפחתו נשארה בה. בהתבטאות מפורסמת אמר קאמי: "אנשים מטמינים כעת פצצות בקרוניות רכבת באלג'יר. אמא שלי עשויה להיות באחד מאותם קרונות. אם זהו צדק, אז אני מעדיף את אימא שלי".
וזה לב העניין: אידיאלים הם המשגות של רעיונות שנועדו במקור לטובתם של בני אדם ממשיים. האידיאל הסוציאליסטי נועד לרווחתם של בני אדם; האידיאל הלאומי נועד להבטחת זהותם הקולקטיבית; האידיאל הדתי נועד להתעלותם הרוחנית. אבל תמיד קיימת הסכנה שאחרי שנוצרה ההמשגה וגובש החזון, הוא יתרחק מבני האדם הממשיים ואף יהפוך מחזון לאסון. לכן תמיד קיימת החובה לבחון כל פעולה הנעשית בשם אידיאל כלשהו: האם היא יותר פוגעת או יותר מועילה לבני האדם הממשיים? אילו עשו כך האינטלקטואלים הדבקים בנוסחאות עבשות, לא היו נופלים בפח של תמיכה, או אפילו "רק" שתיקה, נוכח מעשי הטבח והאונס הברבריים שנעשו ביום שמחת תורה.
