גם אחרי למעלה מחודש, האופק להתגבשות המצב האסטרטגי ביום שאחרי המלחמה טרם התבהר. הדיון הזה התמקד עד עתה בעיקר בעיצוב הסדר החדש שיושתת ברצועת עזה, מי ישלוט בה לאחר מיטוט שלטון חמאס, וכיצד יתבססו סידורי הביטחון. דיון מקביל מתקיים בנוגע לזירה הצפונית, סביב השאלה כיצד להביא בסיום המלחמה להרחקת כוחות הקומנדו של חיזבאללה ויכולות האש שלו מקרבת הגבול. בין שתי הזירות הללו מונחת השאלה הציונית הכואבת: מתי וכיצד יוכלו לשוב האזרחים שנעקרו מבתיהם ביישובים הסמוכים לקו הגבול.
הנהגת מדינת ישראל ומערכת הביטחון מחויבות לפעול לכינון משטר ביטחון משופר שיאפשר את שיבת התושבים לבתיהם, אולם התניית השיבה בהשגת מצב ביטחוני נטול סיכונים עלולה להותיר את היישובים נטושים לאורך תקופה ארוכה מדי וללא אופק לשיבה.
תופעת הפליטות של אזרחים הנוטשים את בתיהם באזורי לחימה היא מרכיב נפוץ ואכזרי בשדות הקרב. אולם במדינת ישראל, מאז סיום מלחמת העצמאות, ניצחונות צה"ל הצליחו למנוע מאזרחים ישראלים את סבל הפליטות. מתוך מודעות לכך, קבע בן־גוריון לצה"ל את השאיפה להעביר במהירות את הלחימה אל שטח האויב.
התניית החזרה ליישובים בהסרת כל סיכון אפשרי, תותיר אזורים גדולים נטושים ותעודד את האויב
אלא שמאז הכול השתנה. התפתחות רעיון המלחמה של חיזבאללה וחמאס, שהעצימה את איומי התקיפה באש על מרחב הגבול ואת מהלומות הקומנדו לעומק שטח ישראל במתקפת שמחת תורה, אילצה את צה"ל לשנות את תפיסת המלחמה. כך התגבשה תודעת הכורח לפנות את האזרחים מן היישובים סמוכי הגבול. מדיניות זו, יחד עם חרדות התושבים במרחבים שמעבר לקו הפינוי שקבע צה"ל, הפכה בחודש האחרון יותר ממאה אלף ישראלים לעקורים מביתם.
ככל שתימשך המלחמה ולא ייווצרו תנאים נאותים לאבטחת חיי האזרחים במרחב הגבול, תיעשה הפליטות לנטל כבד על המדינה ולהישג משמעותי לאויב, באופן המעורר עבורו את התקווה להרחיב את ההישג, עד כדי הפיכת מרחבים גדולים בגליל ובנגב לנטושים לאורך זמן. מצב כזה יחולל סדק עמוק בדימוי קיר הברזל הציוני. ראשי מועצות בגליל ובנגב המתנים את השיבה ליישובים בהבטחת תנאי ביטחון ודאיים וכמעט בלתי אפשריים, עלולים לעכב בדרישתם את שיבת התושבים למשך זמן ארוך. כאן נדרשת הנהגת המדינה לתיאום ציפיות כן ונוקב עם התושבים ועם הנהגתם.
בשביעי באוקטובר הוצבה החברה הישראלית על פרשת דרכים. הדרך האחת מוליכה אל שיבה לרוח החלוצית שהובילה עד לפני כמה עשורים את התפתחות המפעל הציוני. הדרך השנייה מבקשת המשך עיצובה של חברה אזרחית ליברלית ו"נורמלית". בבחירה בין שתי הדרכים יש גם אפשרות למיזוג, במגמת הזיקה שהתקיימה כבר בשנים שלפני הקמת המדינה, בין רוח החלוציות של עין־חרוד ונהלל, ובין הבורגנות התל־אביבית. הביטוי המעשי למזיגה בין שתי הדרכים מתמקד בשעה משברית זו בשאלת השיבה ליישובי קו החזית. השאלה הפשוטה היא האם כפר־עזה בדרום או מטולה בצפון חולמים להתקיים כפרבר תל־אביבי או כמרחב ספר חלוצי.
הדרך המשלבת מציעה שיבה הדרגתית ליישובים. בשלב ראשון ישובו גברים ונשים בעלי יכולת להשתתף בעבודות המשק ובנטל ההגנה. לכשישתפרו התנאים, הם יכשירו את היישוב לשיבה הדרגתית של היתר. כך התחילו לפעול בקיבוץ סעד כבר השבוע. יש מה ללמוד גם מיישובי הדרוזים, דוגמת חורפיש – שם איש לא נטש, ועשרות תושבים ותיקים התארגנו להגנה חמושה על הכפר.
בסיום מלחמת העצמאות, באוגוסט 1949, הונח על שולחן הכנסת "חוק שירות הביטחון תש"ט". בדברי ההסבר להצעת החוק פירט שר הביטחון וראש הממשלה דוד בן־גוריון ארבעה סוגי שירות ביטחון: הראשון, כוח קבע סדיר מצומצם – ביבשה, באוויר ובים – שיעבוד בהתנדבות לפי חוזה. הסוג השני: טירונים בני 18 ועולים עד גיל 26, בגיוס חובה. הסוג השלישי, מערך המילואים שישמש כעתודה. הסוג הרביעי: יישובי הספר – מתיישבים "החיים על משקם ועבודתם, שיצוידו, יאומנו ויבוצרו במיוחד לשמש חומת מגן ראשונה במקרה של התפרצות האויב".
בהתאמת תפיסה זו לימים אלה, ניהול השיבה אל היישובים ימצא השראה בחיבור מחודש אל המורשת החלוצית, ובהכוונה מעשית לא רק לדפוסי התארגנות המתיישבים אלא גם לגישת הניהול העקרונית על ידי כל רשויות המדינה. בסיכום מלחמת העצמאות כתב בן־גוריון: "הגענו אל הניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים". אלה הנתיבים שיובילו לניצחון גם במלחמה הזו.
