כתובות עבריות התגלו במהלך השנים על כותלי הר הבית, חלקן על צידם החיצוני וחלקן על קירות בחללים שונים בתוך מכלול ההר. את הכתובות הידועות ריכז מאיר בן־דב במאמר בשנת תשמ"ו, ואת הכתובות מחלל שער הרחמים ריכזה שולמית גרא בתשנ"ב, במאמר שבסיסו הוא פרק בעבודת הדוקטורט שלה על המקום. מלבד הדיווחים, נכתבו מאמרים שונים על משמעות הכתובות ועל הרקע לחקיקתן (לאחרונה ארליך תשע"ג. גיסר וארליך, תשע"ד).
הדיווח הראשון על אודות כתובות תשפ"ד־2023 הוא דיווח עיתונאי. ארנון סגל דיווח על מספר כתובות עבריות שצילם מ"ע, "מכר מוסלמי מחו"ל, אוהב ישראל וציוני אדוק", ומוסיף: "צילומים שסיפק מ"ע מתוך מבנה שער הרחמים באחרונה, מוכיחים שבמקום קיימות כתובות עבריות עתיקות נוספות [על אלו המוכרות, זח"א], שהמחקר הארכיאולוגי כלל איננו מכיר".
הארכיאולוג צחי דבירה טוען שפענח כמה מילים החקוקות על העמוד. לפי סגל "הוא קורא שם, בין השאר, את המילים 'זכיתי אני', ואחר כך מילה מטושטשת שאולי נכללות בה האותיות 'לבכר'. לידן [צ"ל מתחתיהן, זח"א] נחרתו על העמוד השם 'ראובן בר מכיר', וכן המילה 'דגל'. למטה מהן מופיע השם 'יוסף בן', כששם אביו הוא אולי אריה, ונראה שמתחתיו מופיעה כתובת נוספת שבה מוזכר שנית השם 'יוסף', וכן שמות נוספים קשים יותר לזיהוי".
דבירה מאפיין את הכתב כמתאים לימי הביניים. על תיארוך הכתובות אומר פרופ' חגי משגב כי "מדובר בכיתוב שחרתו מבקרים. קשה לתארך את הכתב… צורת האות אל"ף… וגם הנו"ן הסופית, מצביעות כנראה לכיוון של כתב המושפע מכתב הסת"ם הספרדי, כזה שהתפתח מאמצע ימי הביניים והלאה אבל נוהג גם היום. השם 'ראובן בר מכיר' אולי מעיד על קשרי משפחה לכמה חכמים שהיו בני מכיר – החל בחכמי אשכנז במאות ה־11־12, שחלקם מוזכרים בדברי רש"י, וכלה במקובל מצפת מהמאה ה־16… משגב מניח שהכתובות הן בנות אלף שנים ויותר, מהמאה העשירית או ה־11 לספירה… התיארוך המשוער הוא אכן סביב אמצע ימי הביניים. המאה ה־11 בהחלט באה בחשבון".
יש לציין כי נוסף על כתובות אלו, הנראות היטב לעין, חקוקות בעמוד אותיות עבריות נוספות, אלא שהן טרם פוענחו. הכתובות המדוברות נמצאות על צידו המערבי של העמוד המערבי שבתוך מבנה השער. תגלית זו מאפשרת לשער שבבדיקה מדוקדקת של כלל האבנים במבנה – הקירות, העמודים, הרצפה ואף התקרה – יש סיכוי סביר לגילוי כתובות נוספות. נציין, כפי שמציין סגל, כי במבנה השער ידועות שלוש, ואף יותר, כתובות עבריות.
הכתובת העליונה הימנית, הברורה בצילומים, כוללת שתי מילים: "זכיתי אני". בהמשכה חקוקים קווים נוספים, שהיו במקורן אותיות, אלא שהיטשטשו עם השנים. ייתכן שאותיות אלו כללו את שמו של חוקק הכתובת, אך דרוש מחקר נוסף, ואולי אף צילומים נוספים, כדי לפענח את הכתוב. השורה שמתחת ל"זכיתי אני" כוללת שם אדם ואת שם אביו: ראובן בר מכיר.
האותיות יו"ד וכ"ף מופיעות בשתי הכתובות, אך הן שונות זו מזו, ועל כן עלינו להניח שהן נחקקו בידי שני אנשים שונים. גם הדמיון הבולט בין שלוש ההופעות של האות יו"ד במילים "זכיתי אני", ושונותן מהאות יו"ד במילה "מכיר", מובילים אותנו למסקנה שכתובת זו נחקקה בידי אדם אחד, ואילו הכתובת "ראובן בר מכיר" נחקקה בידי אדם אחר. ייתכן, כאמור, שהסימנים השונים בהמשך הכתובת כוללים את שמו של החוקק.
הצירוף "זכיתי אני" הוא צירוף משונה, כי הוא כולל אמירה כפולה בגוף ראשון. בפועל, ב"זכיתי" כבר רמוז הגוף הראשון, ומה מקום יש לאמירה נוספת, אני? צירוף מדויק כזה אומנם לא מצאנו בתנ"ך, אך צירופים דומים לו בהחלט כן, ויש להניח שהם היו בראשו של החוקק או בתת המודע שלו. לפחות שמונה עשר (!) צירופים כאלה נמצאים במגילת קהלת. בין השאר: "אמרתי אני בלבי", "דברתי אני עם לבי", "וידעתי גם אני", "סבותי אני", "ופניתי אני", "ראיתי אני", "ושבחתי אני", "ושבתי אני", "ושנאתי אני", ופסוק נוסף בדניאל י, ז: "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו".
נראה כי מטרת הכפילות בלשון יחיד ובהדגשת ה"אני", באה לחזק את הפעולה, בדומה לפירושו של הרמב"ן: "אם אתה לו שמעני. שיעורו: אם אתה אם תשמעני. ועניינו: כמו אם אתה תשמעני, ובא הכפל לנחץ העניין" (בראשית כג, יג).
הסברו של רבי יצחק עראמה (1420־1494), שונה במקצת: "ומרגלא בפומיה בספר קהלת 'וראיתי אני', 'ודברתי אני', 'ואמרתי אני', כי המה דברים שהוציא מעצמו, ולא חכמת אנשים מלומדה" (עקידת יצחק, דברים, שער צח). ואילו בעל ר' דוד ב"ר אריה לייב אלטשולר מפראג (1687־1769), מסביר בדומה להצעתנו: "אמרתי אני בלבי. חשבתי בלבי ואמרתי אל עצמי עתה זרזי עצמך" (קהלת ב, א).
אבל, אם הצירוף התנ"כי יכול להיות ברקע הדברים, או בזיכרונו הרחוק של החוקק, הרי שמצאנו שימוש קרוב, בצירוף דומה ביותר, ואולי גם בקרבת זמן, אם כי התיארוך המדויק של הכתובת איננו ידוע (עדיין). הרמב"ן, שעלה לארץ סביב שנת ה'כ"ז (1267), הביא עימו את פירושו לתורה. בהיותו בארץ, ראה ושמע דברים שנתחדשו לו, ועדכן או הוסיף לפירושו. בדברו על קבר רחל, ובעיקר בניסיונו להבין את הביטוי "כברת ארץ" (בראשית לה, טז), הוא מציין: "ועכשיו שזכיתי, ובאתי אני לירושלים שבח לא־ל הטוב והמטיב". צירוף זה, "שזכיתי ובאתי אני", יש בו הדגשת הפעולה, כפי שעולה מהאזכורים בקהלת, ויש בה מן ההודאה המצטרפת לה, "זכיתי" לפניה, ו"שבח לא־ל" לאחריה.
גם כאן נציין כי ביטוי זה משונה הוא בכפליים. הוא כולל אמירה כפולה בגוף ראשון, ואף היא כפולה: זכיתי, כלומר אני זכיתי, ובאתי, כלומר אני באתי. ואם כן, מה מקום יש לאמירה נוספת, אני?
נדגיש כי אמירה זו של הרמב"ן נאמרת על דרכו מירושלים לחברון, כשהוא רואה בעיניו את מצבת קבורת רחל, המוכרת לנו כיום. כלומר, השימוש בביטוי "זכיתי אני" בכתובת החדשה בשער הרחמים והשימוש בביטוי "זכיתי ובאתי אני" בתוספת זו של הרמב"ן, נמצאת בקרבת מקום קרובה ביותר: המרחק משער הרחמים אל המתחם המכונה קבר רחל הוא 7,340 מ'. כאן, יש מקום לציין שבביטוי דומה, "זכיתי ובאתי" עם תוספת "אני" לפני כן, משתמש גם רבי משה אלשיך (1506/7־1600), בפירושו לספר דברים: "ואמרת אליו הגדתי היום… ושבח אני כי זכיתי ובאתי אל ארץ עליונה" (דברים כו, ג).
ואולם, תיתכן גם אפשרות נוספת, והיא שימוש בלשון גרידא, ללא כל משמעות נוספת. כך אנו מוצאים פעמים רבות בפירושו של רבי (דון) יצחק אברבנאל (1437־1508), לדוגמה: "בעבור שמסדר הפרשיות לא עשה בסדר הזה הבדל פרשה להתקשרות הסיפור והתאחדותו, ראיתי אני להקל מלאכת הפירוש הזה" (בראשית, כח). וכן רבי בצלאל אשכנזי (1520־1594), המשתמש באותו ביטוי של חוקק הכתובת בשער הרחמים: "ואילולי ראו מהדורא קמא של הרב ז"ל כאשר זכיתי אני לא היו כותבין כן" (כתובות, קב, עא). ולאחריו רבי גרשון שאול יום טוב ליפמן הלר ולרשטיין, (1579־1654), המשתמש גם הוא באותו ביטוי של חוקק הכתובת בשער הרחמים: "וזכיתי אני להביא עד שני, ועל פי שניהם יקום דבר…" (משנת דמאי, פז, מג).
וכן רבנו החיד"א (1724־1806), המשתמש אף הוא באותו ביטוי של חוקק הכתובת בשער הרחמים, אלא שהוא מקדים את ה"אני" ל"זכיתי": "וכל זה רמז באומרו 'משכני', שאחר יציאת מצרים הודעת שהכל בשבילי, ומשכתני בעבותות אהבה. וגם אני זכיתי במה שמסרתי עצמי על קידוש-השם במצרים" ("חומת אנך" שיר השירים, א, ד).
נמצאנו למדים כי לכתיבת "זכיתי אני" יכול להיות רקע מוקדם בשימוש הנרחב במגילת קהלת, יהא זמן חיבורה אשר יהא, אך בעיקר בשימוש הלשון הזהה או הקרובה ביותר, בזמן ובמקום, בפיו של הרמב"ן. יודגש כי איננו באים לטעון שאמירה זו שימשה את חוקק הכתובת, אולי אפילו ההפך הוא הנכון; אלא שבמכלול השיקולים בדבר תיארוך הכתובת, אירועים היסטוריים במרחב, ובעיקר האפשרות שיהודי חקק אותה, יש מקום נכבד, ויש להביא בחשבון גם את הדומה בקהלת מחד גיסא, ואת לשונו זו של הרמב"ן מאידך גיסא.
וכמובן, ייתכן שיש כאן שימוש בביטוי לשון שהיה רווח באותה התקופה ובאותו האזור, בלי כל השלכות נוספות.
רשות העתיקות תפקח
שאלנו את רשות העתיקות אם הכתובות המדוברות בשער הרחמים מוכרות לה, ואם היא עושה מאמצים שהכתובות לא יושחתו או יימחקו כפי שקרה לכתובות קדומות אחרות בהר הבית ובסביבתו.
תגובת רשות העתיקות: "הכתובות הללו ודומות להן מוכרות לרשות העתיקות. הן נחקרו, תועדו וקוטלגו. רשות העתיקות עושה כל שביכולתה לעקוב, לשמור ולהגן עליהן".
