זה חלום. בין החלומות של הימים האחרונים הוא חוזר על עצמו שוב ושוב. אני עומד בבית כלשהו. לפעמים הבית שלי, לפעמים של ההורים. מקום מהסוג שאני יכול לפתוח חופשי את המקרר, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. אני עושה איזו פעולה יומיומית. לפעמים מסתכל מהחלון. לפעמים מדבר עם אנשים. ואז, בבת אחת, אני נופל לאחור, אבל אין שם איזו כורסה או כיסא או אפילו רצפה, הכל נשמט לי מתחת לרגליים. אני נופל. אני מתעורר. אני מסתכל רגע על הפלאפון שלי לראות שהכל בסדר (אין לי פלאפון בחלומות), אבל התחושה ממשיכה. משהו לחלוטין נשמט תחת הרגליים.
אני חושב מה השתנה בי.
למשל, המילים 'יהיה בסדר', שפעם הייתי מתעודד באמצעותן. לא במובן ה'סמוך עלי', הישראלי. במובן האמוני; הייתי אומר 'יהיה בסדר' בביטחון. ידעתי שיהיה בסדר. זה היה הרבה יותר מאשר להאמין שיהיה בסדר – זה היה לב ליבו של הקיום שלי. פעלתי מתוך ביטחון שיהיה בסדר. גם אם כרגע לא, אבל העתיד יהיה טוב יותר מהעבר. במובן מסוים גדלתי על האמונה הזו, שהעולם מתקדם. אם רק אמשיך לעשות את מה שאני עושה מדי יום, יהיה בסדר.
אבל אני כבר לא אומר את זה. לא בביטחון. לא בכלל. אני מקווה מאוד שיהיה בסדר, אבל זו כבר לא ידיעה. יודע באותה המידה שיכול להיות לא בסדר. העולם כבר לא ממשיך לנוע על צירו כפי שנע. ה-7.10 הפך את הביטחון הזה למעורער, למפוקפק מאוד. אני לא בטוח בכלום. הכל נשמט תחת הרגליים. במידה מסוימת, האמונה שלי התפרקה.
אני חושב הרבה על אלוהים בשבוע האחרון. בין היתר, כי לא חשבתי עליו בכלל בשבועות שלפני כן. הוא לא היה פונקציה לכאן או לכאן – לא הרגשתי שהוא נושא באשמה, גם לא הרגשתי שהוא כתובת. ההלם שיצר הטבח הרחיק אותו לחלוטין מהתודעה שלי. אבל גם כאן, אני מרגיש משהו ששעות לימודי האמונה בישיבה התיכונית לא באמת פתרו, וזה ששאלת איפה אלוהים היה בשואה היא לא שאלה שאפשר לתת לה תשובה. איפה שלמדתי הסבירו את זה כחלק מהמהלך הארוך של הגאולה (או משהו). הייתה לה תשובה. לא התשובה היא מוצלחת בעולם, אבל הייתה.
אבל אני מרגיש שלהפך – אני מרגיש ששאלת 'איפה אלוהים היה' התייתרה לחלוטין. כלומר זו לא שאלה שמצפה לתשובה, באיזושהי צורה. נניח שמישהו יסביר איפה הוא היה, אז מה? מה יקרה? המתים יקומו? ההתעללות תיעלם מהזיכרון? זו לא שאלה לוגית, אלא שאלה קיומית. עד היום לא הרגשתי אותה. היום אני מרגיש. השתניתי.
אני מרגיש שחלק ממהלך ההתפכחות שנע כרגע בעולם, שמאלנים שהופכים לימנים, הוא סוג מסוים של אנשים שזקוקים לוודאות. ואני אומר את זה כאדם שזקוק לוודאות. כשהביטחון שלי בתפישת העולם שלי מתפרק, תפישת עולם אחרת נמצאת שם כדי לאסוף אותי בעדינות אל חיקה. אבל במובן מסוים, תפישת העולם השניה לא הצדיקה את עצמה יותר מהראשונה; היא לא הפכה נכונה יותר. היא פשוט הצד השני. מובן שיש דברים שהוכחו (למשל, שחמאס לא רוצה שלום), ויש דברים שהופרכו (כמו תפישת ביטחון מסויימת), אבל מארג האמונות והדעות הזה, שבו אפשר לאחוז בכללותו מבלי לבדוק ולהיות בטוח לחלוטין בכל צד בו – למשל, החיבור בין כיבוש עזה ובין החזרה לגוש קטיף – הוא בעיני נובע מהרצון של אנשים לאחוז באיזו וודאות לגבי העולם סביבם. הוא לא אמיתי.
במידה מסוימת, זה – הרצון בוודאות – הוא הדבר שהתנפץ לי יותר מכל.
למשל; אמון באנשים. פעם האמנתי לאנשים נחרצים. אני לא כזה בעצמי, אז מישהו ששטח מולי תיאוריה שהייתה נשמעת לי נכונה, הייתי מאמין לו. האמנתי לגברים עם דרגות על הכתף שהיו בטוחים בעצמם. האמנתי לפרשנים בעיתון. לטורים באינטרנט. לכל מי שהיה בטוח בעצמו ונימק את זה בצורה מספיק ברורה. חשבתי שנחרצות שווה ידיעה, ומי שאומר משהו באופן נחרץ (שנשמע הגיוני) זה כנראה נכון. היום אני מרגיש בדיוק הפוך – כל מי שבטוח בעצמו מדי, אני מיד אומר לעצמי הנה, הנה הקונספציה הבאה.
אז אני לא בטוח, אבל אני מאמין. לא בהרבה דברים, האמת. מאמין בעיקר באנשים מסוימים. אני מאמין למעשים שלהם. למשל, אני מסוגל להאמין לאנשים שעושים דברים טובים. אני מאמין בעם. במצבור האנשים שחי פה, התנער מהאבל ובנה מערך שלם של לוגיסטיקה, מחשבה ולוחמה. אני מאמין בנצחיות של העם הזה, ברעיון שקבור עמוק עמוק בדנ"א היהודי והישראלי – בכך שנשרוד. אם נהיה יחד, נשרוד. בזה אפשר להאמין.
יהודית קגן, אישה שאני מעריך (את הכתיבה שלה ואותה), כתבה יפה לאחרונה. היא תיארה את הרצון שלה לתת לילדיה עולם טוב יותר, ואת התחושה של להביא ילדים לעולם שהוא כבר לא בהכרח טוב יותר מזה שגדלנו בו, וסיימה בכך שהיא מחליפה את ה'יש לי ביטחון בעולם ובעתיד, ואני מביא ילדים שאני יכול להגן עליהם, לתת להם ביטחון ועתיד טוב', באפשרות – היא נותנת לילדים את הצ'אנס, את האפשרות לחיות בעולם טוב יותר. וכשמאמינים בקדושת החיים ובעם היהודי אליו הם נולדים, זה צ'אנס גדול מאוד. למעשה, זה הכל.
