תמונת הסיום הרצויה למלחמת שמחת תורה הולכת ומתבהרת, לאחר חמישה שבועות של הלם נורא והתעשתות מרשימה.
מול היישובים הישראליים וליד הגדר תימתח "רצועת הרג" של כמה קילומטרים, שאף פלסטיני לא יוכל להיכנס אליה. חמאס לא יהיה קיים עוד כגוף שלטוני וצבאי מאורגן ברצועת עזה, ואילו בגבול הצפון כוחות רדוואן של חיזבאללה ייאלצו לנוע אל מעבר לנהר הליטני. ההישג יהפוך למצוין אם ישראל תצליח גם לחסל את ראשי חמאס בעזה – יחיא סינוואר ומוחמד דף – ואם תחזיר הביתה את החטופים.
חמאס לא יוכרע רק כאשר מפקדיו ואחרוני חייליו ייהרגו, אלא כאשר יאבד את השליטה בעזה. מבחינה זו, תמונת השבוע הייתה בריחת הרבבות מצפון הרצועה לדרומה, כשהם מניפים דגלים לבנים. יש לתמונה הזאת חשיבות תודעתית עצומה. בינתיים, זירת יהודה ושומרון מתחממת מאוד, וגם בצפון העימות הגדול עוד לפנינו.
תמרון משולש
זה היה השבוע הטוב ביותר של צה"ל מאז שמחת תורה, אף שהמערכה טרם הגיעה לשיאה. נתחיל בזירת הלחימה העיקרית – "עזה צפון". כיבוש צפון הרצועה מתבצע על ידי שלוש אוגדות מתמרנות: שתי אוגדות הסדיר של צה"ל – אוגדה 162 של פיקוד המרכז ואוגדה 36 של פיקוד הצפון – ולצידן אוגדת מילואים 252, עוצבת סיני. האוגדה המרחבית של עזה, 143, זו שקרסה בבוקר שמחת תורה, נערכה בינתיים מחדש להגנה על בסיס קו הגדר, במקביל לתמרון שמתנהל בעומק הרצועה.
מעולם בתולדות צה"ל לא תמרנו שלוש אוגדות לאורך זמן בתוך תא שטח כה קטן כמו צפון הרצועה: רוחב רצועת עזה בחלק הצפוני שלה הוא פחות מעשרה קילומטרים. אורך החלק הזה של הרצועה, מצפונה ועד לנחל עזה, שהאזרחים נקראו לנוע אל דרומה ממנו, הוא פחות מעשרים קילומטרים. אף על פי כן, כיבוש צפון הרצועה הוא אחד האתגרים הקשים ביותר שניצבו אי פעם בפני צבא מערבי – בייחוד משום שהשטח העירוני שם צפוף מאוד, ואילו חמאס מתחבא מתחת לפני הקרקע, בתוך רשת המנהרות, ה"מטרו".
כמו ברכבת התחתית, גם ל"מטרו" יש ציר אחד רחב ומרכזי, שאפילו מכוניות יכולות לנוע בו בקלות. מה"גזע" מסתעפות אינספור מנהרות משנה, ולכל מנהרה יש כמה פירים שמובילים לתוך בתים או מוסדות כמו מועדוני נוער, בתים או מסגדים. זה האויב שלנו.
בתולדות צה"ל לא תמרנו שלוש אוגדות לאורך זמן בתוך תא שטח כה קטן כמו צפון הרצועה. אף על פי כן, כיבוש צפון הרצועה הוא אחד האתגרים הקשים ביותר שניצבו אי פעם בפני צבא מערבי
התמרון של צה"ל תוקפני, נחוש ומלווה באש כבדה. ההשתלטות על השטח מתבצעת על ידי צוותי קרב חטיבתיים (צק"חים). בעבר צה"ל היה מאורגן על בסיס החטיבות והגדודים ה"אורגניים" שלו, אך כיום כל צק"ח כולל שילוב של כוחות חי"ר ושריון עד לרמות הפעולה הבסיסיות ביותר. בראש הצק"ח עומד מפקד חטיבה מאחד משני החילות. חיל הרגליים מגן על השריון, והשריון צמוד לחי"ר. איתם נעים מנקודה לנקודה אנשי ההנדסה הקרבית, כַּלבני "עוקץ" וכוחות אחרים, בהתאם למשימה.
המשימה העיקרית של צה"ל כעת היא פירוק חמאס, פשוטו כמשמעו – פיצוץ מאות פירים של מנהרות, חדרי תקשורת, מצבורי רקטות, מפעלים של תעשיית הנשק הצבאית ועוד. כל זאת, תוך השלמת ביתור עזה – ההפרדה בין צפון הרצועה לדרומה.
צה"ל כבר השתלט על קו החוף בצפון הרצועה והידק את המצור סביב העיר עזה. בתוך עזה הוא נע לעבר מעוז חמאס שמתחת לבית החולים שיפא. בסוף השבוע הזה צה"ל כבר נמצא במרחק נגיעה מבית החולים, וכעת עליו להחליט מתי לנוע לשם ולשאר בתי החולים שבהם מסתתרים מפקדי חמאס. כדי שצה"ל יוכל לפנות את בתי החולים ולטפל באנשי חמאס שמתחתיהם, נעשו השבוע מאמצים בינלאומיים להקמת בתי חולים חליפיים – בית חולים שדה של איחוד האמירויות בדרום הרצועה ובית חולים על אונייה צרפתית המגיעה לאזור. עוד מדינות נערכות לסייע למאמץ, וירדן כבר הצניחה סיוע רפואי מהאוויר. הניסיון של ישראל בהקמת בתי חולים בשדה בשיתוף פעולה אזורי, למען פצועים סוריים במלחמת האזרחים שהתחוללה שם לפני כעשור, יכול להועיל.
בתמרון עצמו המטרה הקבועה של הכוחות היא להיות דינמיים ככל האפשר, כדי להקשות על מחבלי חמאס לצאת מן הפירים ולפגוע בהם. האיום הבולט ביותר נותר טילים נגד טנקים: כוחותינו תפסו כ־700 טילי אר־פי־ג'י, ומאות טילים אחרים שוגרו אך נוטרלו על ידי "מעיל רוח" – מערכת ההגנה מטילים לטנקי מרכבה ולנגמ"שי מרכבה (נמ"רים).
על פי תוכנית הפעולה, מדי פעם בפעם צה"ל משתלט על מתחם גדול של חמאס. כך למשל, בלילה שבין רביעי לחמישי נלחם צק"ח של חטיבת נח"ל במחבלי חמאס וג'יהאד אסלאמי וכבש את "מוצב 17", שהיה בסיס של חמאס ממערב לג'בליה. בתום כעשר שעות מרבית המחבלים חוסלו. צה"ל חשף פירי מנהרות רבים, ובהם אחד שיצא מגן ילדים. כמה שעות לאחר מכן כבש גם אתר לייצור טילים ולאחסון מל"טים, שהוקם בסמוך לבתי מגורים.
בכל יום פושט צה"ל מהמתחמים המרכזיים שלו על יעדים שונים שחמאס אינו יכול לצפות אותם. לפני כל פשיטה מרעידים חיל האוויר והתותחנים את האדמה ב"מסך אש מתגלגל" לפני תנועת הכוחות.
אפשר רק לדמיין מה עובר על אנשי חמאס בתוך המנהרות כאשר ההפצצות אינן פוסקות, רעש הזחלים נשמע מעליהם, וחומרי נפץ מוטלים אל המנהרות גם דרך הפירים. יש להניח כי מאות מחבלים כבר מצאו במנהרות את מותם. נראה גם שעשרות מתו בהפצצה שהרעידה את מחנה שאטי שעל חוף הים במערב עזה בלילה שבין יום ראשון לשני, אבל יידרש זמן רב כדי לדעת בוודאות מה היו תוצאות ההפצצה.
אחד ממאמצי הלחימה המרכזיים הוא למוטט את שרשרת הפיקוד והשליטה ("פו"ש") של חמאס, כדי שלוחמיו יהפכו לעדר ללא רועה. זו הסיבה למאמץ המיוחד "להוציא" מפקדים מהמערכה.
ארגון הכוחות הצבאי בחמאס מקל על צה"ל ושב"כ. חמאס הפך את עצמו עם השנים מארגון גרילה חמקמק לארגון עם מפקדה כללית, שש חטיבות מצפון הרצועה לדרומה, ומתחתיהם כשלושים גדודים ועוד עשרות פלוגות, מאות מחלקות וכן הלאה. כעת יש שרשרת פיקוד ברורה, ואפשר לסמן "איקס" עם כל חיסול.
כאשר היעד הוא בעל חשיבות מיוחדת, כמו הריגתו של איימן נופל, מפקד חטיבת המרכז של חמאס לפני כשלושה שבועות – המבצע מנוהל ממפקדת השב"כ במרכז הארץ. מבצעי חיסול של יעדים זוטרים יותר מנוהלים מתאי תקיפה בפיקוד הדרום או באוגדות. עד כה חיסל שב"כ שמונה מפקדי גדודים, ועוד כמה נוטרלו מהלחימה לאחר שנפצעו. בד בבד נעשה מאמץ מיוחד לחסל ראשי תחומים בחמאס, כמו ראש מערך הנ"ט מחמד עצאר וראש מחלקת התעשיות ואמצעי הלחימה מחסן אבו־זינה – שניהם חוסלו בימים האחרונים.
"מכלול האש"
מבין כל הישגי המערכה עד כה, גולת הכותרת היא הפעלת האש המשולבת בהיקפים ובדיוק שלא נראו כמותם מעולם, בשום מערכה על פני כדור הארץ.
יכולתי להתרשם מכך השבוע כאשר ביקרתי במרכז האש של אוגדה 162, שהכרתי במקרה מקרוב כאיש מילואים עד מלחמת לבנון השנייה, כך שיכולתי להשוות בין המצב כיום למצב אז. אכן, אין מה להשוות. שמיים וארץ, תרתי משמע.
כיום מרכז האש מפעיל שני מכלולים, שכל אחד מהם עסוק בטיפול במטרות והשמדתן מסביב לשעון. באחד משני המכלולים האלה יושבים אלה לצד אלה מפקד המכלול, סא"ל במיל' נ' מחטיבת האש 215 של התותחנים, ועימו י', טייס חיל האוויר לשעבר, שבחייו האזרחיים הוא מנהל בכיר מאוד בבית החולים שיבא, אנשי שב"כ, נציגי יחידת 8200 ועוד. מעולם לא היה שילוב כזה בין מודיעין טקטי ואש.
כאשר מגיעה מטרה, מכלול האש יכול לתקוף אותה באמצעות מספר חלופות: פגזי ארטילריה; טיל מדויק ממטוס ללא טייס או יחידה קרקעית שעושה שימוש בחימוש מונחה מדויק; פצצה של מטוס קרב במשקל עד טון; רקטת "רומח" בעלת טווח של עד ארבעים קילומטרים; ואפילו הפגזה מאוניות חיל הים. כדי להגיע ליכולת הזו, צה"ל הצליח לפתח מערכות תקשורת שמעבדות מידע עצום במהירות, והופכות את המידע לאש קטלנית בזמן אמת כמעט. לשם כך נדרשה שפה משותפת. כך למשל, בעבר המילים "יעד" ו"מטרה" היו בעלות משמעויות שונות בצבא היבשה ובחיל האוויר – אך לא עוד.
זה יישמע אולי מוזר, אך לפגזים הארטילריים בקוטר 155 מ"מ, שמפזרים רסס על פני שטח של עשרות מטרים, כמו במלחמות של פעם, יש דווקא כמה יתרונות על פני החימוש המדויק מאוד – מדויק מדי, לפעמים. זאת, משום שאנשי חמאס יודעים היכן להסתתר כדי להימנע מהחימוש המדויק.
תמונה חיה של עזה, מהאוויר, מוקרנת כל העת על הקיר במכלול האש. לעתים חיסול המטרות יכול להיראות כמו משחק מחשב, אבל סא"ל במיל' נ' אומר לי: "זה ממש לא משחק. כולנו נמצאים בתוך רכבת הרים רגשית. כאשר אנחנו מצליחים לחסל מחבלים ולהגן על כוחותינו, כולנו מתרגשים. כאשר יש נפגעים, הצער בלתי נתפס. זה כואב בכל הגוף".
בחייו האזרחיים נ' הוא איש סייבר בבנק לאומי. אביו היה אלוף משנה, מוותיקי חיל התותחנים. לדבריו, בעבודה ובבית בראש העין לא מצפים לראות אותו בלבוש אזרחי בקרוב. הוא יישאר בשירות המילואים ב"מכלול" אפילו אם המלחמה תארך עוד חודשים.
אורך נשימה מדיני
אז כמה זמן עוד נשאר למלחמה? ובכן, השיא עוד לפנינו.
בסוף השבוע הזה וכנראה גם לאורך השבוע הבא עיקר תשומת הלב תתמקד בנעשה במנהרות, בקרב המרכזי שיכול להתלקח סביב בית החולים שיפא, וכמובן באפשרות להפוגה בלחימה במסגרת עסקה להחזרת חלק מהחטופים.
אי אפשר יהיה לעמוד ביעדי המלחמה מבלי לטפל ברשת המנהרות, כפי שנעשה כבר השבוע בשיטתיות – פיר אחר פיר, מנהרה אחר מנהרה.
טובי המוחות של מערכת הביטחון עובדים בימים אלה על אמצעים שאולי יהפכו חלק מהמנהרות מיתרון טקטי של חמאס לאסון הגדול ביותר שלו.
המשתנה שיכריע את המלחמה לטובתנו הוא אורך הנשימה. מלחמות מביאות לידי ביטוי עוצמה כלכלית, מדינית, חברתית וטכנולוגית של אומה, ולא רק יכולות צבאיות. בכל התחומים האלה, ישראל אוחזת ביתרון עצום על חמאס, בייחוד בכלכלה. ובכל זאת, כדי לשמר אורך נשימה מדיני ישראל צריכה להשתפר מאוד ביכולות ההסברה שלה, ולקוות שארצות הברית, המדינות המערביות שתומכות בנו כעת (כמעט) ללא סייג ומדינות ערב המתונות לא יציבו מולנו "סטופר" – כמו הצהרותיו של הנשיא ג'ו ביידן על כך שביקש מרה"מ בנימין נתניהו "הפוגה הומניטרית". כדי שזה לא יקרה, חשוב להקפיד על פעולה לפי דיני המלחמה, ולדבר פחות על אטום ועל חזרה לגוש קטיף.
אורך הנשימה החברתי שלנו מושפע מאוד גם מהלכידות הרבה שלנו. כעת החיילים והציבור מלוכדים מאוד בשטח, אך השיח הרעיל ממשיך בחלקו בטלוויזיה וברשתות החברתיות. לחוסן החברתי תורמת גם תמונה נוספת, שבעיניי היא אחת מתמונות השבוע: התגייסות החרדים, כולל בנו של ח"כ אריה דרעי. עיקר העניין הוא המסר הברור לצעירים חרדים רבים אחרים ששירות צבאי אינו פסול – ואפילו להפך.
בגזרות האחרות
לקראת סוף השבוע הזה המצב ביהודה ושומרון מתוח במיוחד. זו אחת הסיבות לכך שישיבת הקבינט נערכה ביום חמישי במפקדת פיקוד המרכז. עד כה ישראל לא סגרה את הר הבית לתפילות בימי שישי, אף שחמאס עושה כל מאמץ כדי להבעיר את השטח גם בקרב ערביי ישראל ויהודה ושומרון. בינתיים הוא אינו נוחל הצלחה, אבל לא לעולם חוסן.
בשב"כ ובצה"ל היו מוטרדים השבוע מניסיונות של גורמים שנתפסים כימין קיצוני ליצור כאוס באמצעות פגיעה בפלסטינים. הניסיונות של שר הביטחון יואב גלנט לדבר על הנושא עם מפקד מחוז ש"י במשטרה סוכלו על ידי השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר. בשב"כ חוששים שהמשרד לביטחון לאומי יציף את השטח בנשק, שעלול להגיע לגורמים "לא אחראיים". לכן יד אחת מחלקת נשק, ובמקרים מסוימים יד אחרת – זו של שב"כ – אוספת אותו. לא ייאמן שגם זה קורה תוך כדי המלחמה.
מחוץ לישראל המלחמה בעזה גולשת לתימן ולעיראק, וכללה השבוע גם התקפה של ארה"ב על יעד המזוהה עם איראן בסוריה. ישנו חשש גדול שבהמשך ינועו מיליציות שיעיות התומכות באיראן מעיראק לסוריה, כדי לתקוף משם כוחות אמריקניים ואת ישראל. בכל הזירות האלה עדיין לא נאמרה המילה האחרונה.
ועדיין, הזירה המתוחה ביותר היא גבול הצפון, מול חיזבאללה: לא ניתן לראות את סופה של מלחמת שמחת תורה כולה כהצלחה ללא הרחקתו של כוח רדוואן מקו יישובי גבול הצפון, שכבר התפנו. התושבים לא יחזרו לבתיהם בלי הישג כזה. הגבול הצפוני ארוך הרבה יותר מהגדר המקיפה את רצועת עזה, וכוח הקומנדו של חיזבאללה מיומן ומסוכן הרבה יותר ממקבילו בחמאס, הנוח'בה.
היעד המינימלי מבחינת ישראל הוא שכוחות חיזבאללה יעברו צפונה אל מעבר לנהר הליטני. אפשר יהיה להשיג זאת על ידי לחץ מדיני למימוש החלטה 1701 של מועצת הביטחון באו"ם, שקבעה אחרי מלחמת לבנון השנייה כי רק צבא לבנון יכול להיות מדרום לנהר, או על ידי העצמת המערכה מול חיזבאללה. הסיכוי לפתרון מדיני נמוך, ולכן הסיכון למערכה משמעותית מול חיזבאללה לאחר ייצוב התמרון בעזה הוא עדיין גבוה. 150 אלף חיילי יבשה ולפחות מחצית מחיל האוויר ערוכים כבר חמישה שבועות לאתגר הזה.
לסיום, משהו קטן על הפתעות בלחימה: אף שהתמונה הולכת ומתבהרת, המלחמה תמיד תישאר "ממלכת אי־הוודאות". תמיד יש לצפות להפתעות מצד האויב, ובוודאי אחרי מה שקרה בבוקר שמחת תורה. אבל גם אנחנו יכולים להפתיע במהלך אסטרטגי משלנו, מחוץ לקופסה. כך למשל, האם לא כדאי לתקוף את מרכז השלטון בטהרן, שמפעיל את חיזבאללה, את הח'ותים בתימן ועוד מליציות עוינות לישראל ולארה"ב בכל רחבי המזרח התיכון, לפני שתוקפים את חיזבאללה? זהו רק הרהור, ולא תוכנית מבצעית שאנחנו לכאורה יודעים עליה.
