עברו אי אלו שנים מאז שלמדתי בבית הספר היסודי ואחר כך גם בתיכון, ועד היום אני תוהה מה הוא "התיק האישי". באמת היה תיק כזה, שנכנסו אליו ההעתקים של המכתבים שהיה כתוב עליהם "העתק לתיק האישי"? והסיכומים של ישיבות המורים? ומכתבי נזיפה על אי הכנת שיעורי בית? ומכתבי שבח? ולאן "התיק האישי" עבר אחרי היסודי? לתיכון? ואחר כך גם למקום העבודה? ואיפה הוא התיק הזה? היכן אוכל למצוא אותו היום?
השתתפתי לפני שבועיים בפסטיבל "לא בשמיים" בתל־חי, העוסק בתרבות יהודית־ישראלית וכולל עשרות הרצאות, רבי שיח ומופעים. נכנסתי להרצאה שנקראה "קוקו, כאן זה מושב גילת", שהעבירו פרופ' חיים סעדון וד"ר אבי פיקאר. השניים ניסו להציג מציאות מורכבת יותר מזו שעלתה מהסרט "סלאח, פה זה ארץ ישראל", ולהוכיח שהיחס מצידם של מקימי המדינה האשכנזים כלפי העולים מארצות האסלאם לא היה רק גזעני ומתנשא. במהלך הדיון התייחס ד"ר פיקאר לציטוטים מהסרט, כמו זה של גיורא יוספטל שאמר: "ההרגשה היא שעלייה בעלת משקל מוסרי ירוד, בעלת רמה חברתית פחותה ובעלת מטען רעיוני דל, עלולה להוריד את המדינה למצולות של חברה לבנטינית, בדרגת שפל השווה לזאת של עמי כל האזור"; או של לובה אליאב, שאמר: "הם לא רצו לרדת. נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור, המשאית הייתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה"; או של ראש הממשלה דוד בן־גוריון שאמר: "נכון, יש אפליה – זאת אפליה מוכרחת".
ד"ר פיקאר אמר בעקבות הציטוטים שבפורומים סגורים כולנו אומרים דברים שלא היינו רוצים שכולם ישמעו. הציטוטים הללו הם אמנם מעדן להיסטוריונים ולעיתונאים, אך השיפוט שלנו כלפיהם צריך להיות בהתאם. כמו שלא היינו רוצים שישפטו אותנו רק על סמך איזו הודעת ואטסאפ ששלחנו לחבר, כך אין לשפוט אותנו על סמך טקסטים מפרוטוקלים של ישיבות סגורות.
בשבוע שעבר נחשפו במוסף הארץ ציטוטים מדיונים סגורים שהתקיימו בתאגיד השידור הציבורי לאחר ראיונות קבלה שנערכו לכמה עובדים ותיקים מערוץ 1. על עורכת מבט נאמר: "מבריקה, ידענית, חדת לשון, מזרחית, אבל אי אפשר לסמוך שתציית". על עיתונאי ותיק: "משעמם, ארכאי ומיושן. לא לקחת אם הולכים על חדשנות ומיתוג מחדש". על עיתונאי ומגיש חדשות: "רק אם חייבים, אפור ובינוני, לא עובר מסך… מגיש סולידי אם כי מכוער… ידע וחושים עיתונאיים אדירים". על צלם וידאו: "ערבי, הכי טוב מהוותיקים בקומה, מה שאומר בינוני פלוס".
תוכן הדברים שנאמרו מטריד: הסיווג העדתי והאתני, השיפוט של המראה החיצוני, הזלזול בעובדים ותיקים בעלי ידע עצום, האמירות הפוגעניות ומערכת השיקולים של מקבלי ההחלטות. אולם מעבר לתוכן יש כאן נקודה נוספת: פרוטוקולים של גופים ציבוריים הם ציבוריים. הם לא התיק האישי הנעלם שלי, שלא באמת מעניין אף אחד, ולא הודעת ואטסאפ בין שני אנשים פרטיים. לפרוטוקולים כאלו יש משמעות ומשקל ולכן סופם להיחשף. לפעמים אחרי יובל, לפעמים אחרי שנה, אבל תמיד, גם אם דברים נאמרו בדלתיים סגורות, סופם לצאת אל האור.
אז לא נוכל עכשיו לנזוף בבן־גוריון או באליאב בגלל אמירותיהם, אבל כן נוכל להגיד לכל היושבים בישיבות בתאגידים, במשרדים ממשלתיים, בהנהלות ציבוריות: אם אתם לא רוצים שהדברים שאתם אומרים בחדרי חדרים יתפרסמו, אל תגידו אותם. ואם תגידו אותם, הם ידלפו החוצה מן החדר הסגור. מכיוון שהציבור מתעניין במה שאתם אומרים, קחו בחשבון שתחטפו ביקורת, ובצדק רב.
מכיוון שאנחנו במדינה דמוקרטית, עדיף לא למתוח ביקורת גם על מחשבות – אבל מוטב יהיה שלא רק לא תגידו דברים איומים, אלא שגם לא תחשבו שלגיטימי להגדיר עורכת מוכשרת דרך המוצא שלה ודרך מידת הצייתנות שלה, או להגדיר מגיש מוכשר לפי אמות המידה של מיס יוניברס.
