במשך שנים, ולדימיר פוטין עבד קשה כדי להפגין את אהבתו ליהודים. הוא טיפח קהילות יהודיות בבית וחיזק את הקשרים הדיפלומטיים והכלכליים בין רוסיה לישראל, כולל יישום פטור מוויזה לאזרחי שתי המדינות. בשנת 2003, ראש הממשלה דאז אריאל שרון התייחס לפוטין כ"ידיד אמיתי של ישראל", ופוטין תיאר את ישראל, ביתם של לפחות מיליון מהגרים דוברי רוסית מברית המועצות לשעבר, כחלק מ"העולם הרוסי". באפריל 2017 אף הכירה רוסיה במערב ירושלים כבירת ישראל.
כל זה השתנה. הסימן הראשון לשינוי הופיע כאשר ביוני האחרון, פוטין ציין לראשונה את יהדותו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי. חודש לאחר מכן, פוטין הצהיר ש"יהודי" הותקן על ידי השליטים המערביים של קייב כדי לכסות על "המהות הנאצית" של המשטר שארצות הברית ובעלות בריתה הושיבו באוקראינה. זמן לא רב לאחר מכן, בספטמבר, דיבר פוטין בצורה משפילה על פקיד בכיר חצי יהודי, שלדבריו "נמלט" לישראל והותיר "חור" פיננסי גדול בסוכנות שבה עבד.
אלה התגלו כראשונים בסדרה ארוכה של התבטאויות ומחוות אנטישמיות הולכות ומחריפות של המנהיג הרוסי, שכעת נראה שהוא חוזר להרגלים של קודמיו בתפקיד. במדינה עם היסטוריה ארוכה של אנטישמיות אלימה וזיכרונות קשים ממסע השנאה שיזם סטאלין נגד יהודים "קוסמופוליטיים חסרי שורשים" ו"רופאים-רוצחים", העם ופקידי ממשל ברחבי המדינה העצומה שומעים את האיתות שבא מהפסגה. כמו מלחמתו של קלאוזביץ, האנטישמיות אינה אלא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים.
מלחמת ישראל-חמאס העניקה תנופה לאנטישמיות המתהווה של פוטין. חודש לאחר ההתבטאויות האנטישמיות של המנהיג בספטמבר, אספסוף אנטישמי ואלים הסתער על נמל תעופה במחצ'קלה בירת דאגסטן, הרפובליקה בעלת הרוב המוסלמי, בחיפוש אחר יהודים להרוג. פוטין ניהל את הפגישה בקרמלין שמטרתה לחקור את הפוגרום – וטען שהוא אירע בגלל "הסתה באמצעות רשתות חברתיות" של סוכנים של שירותי הביון המערביים שיושבים באוקראינה.
יש כמה סיבות לפנייתו של פוטין ליהודיופוביה. מערכת היחסים הקרירה שלו עם איראן התפתחה לברית של ממש שמועצמת על ידי שנאת ארצות הברית, ותיעובה של טהראן ליהודים מחלחל עמוק לתוך קרמלין, שתלוי באופן חיוני בכטב"מים מתאבדים איראניים במלחמתו באוקראינה.
פוטין רואה במלחמה באוקראינה קרב עד המוות עם ארצות הברית, וחברו של האויב הופך גם הוא לאויב. רק לפני שנתיים, אין ספק שפוטין היה שולח את תנחומיו לראש ממשלת ישראל תוך שעות מהמתקפה של חמאס. אך במקום שיחת ניחומים, משרד החוץ הרוסי פרסם הצהרה שמתייחסת לטבח הסדיסטי לא כאל מתקפת טרור אלא כ"פעולות צבאיות בישראל", והטיח אשמה במערב ובסירובו למלא את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם.
פוטין המתין תשעה ימים לפני שהתקשר לבנימין נתניהו. שבוע וחצי לאחר מכן, ב-26 באוקטובר, הגיעה משלחת של חמאס למוסקבה. זמן קצר לאחר מכן הגיע לפגישה עם פוטין גם נשיא הרשות הפלסטינית אבו-מאזן, שבספטמבר טען שאדולף היטלר לא הרג את היהודים כי הם "יהודים" אלא בגלל "תפקידם בחברה, שקשור לריבית, כספים וכדומה" וסרב גם הוא לגנות את הטבח של חמאס.
עם זאת, הסיבה העיקרית לבחירתו של פוטין ברטוריקה אנטישמית נמצאת מבית. במרץ הקרוב יתקיימו הבחירות לנשיאות. התוצאה, כמובן, אינה מוטלת בספק: פוטין יזכה בכהונתו החמישית. אבל אחרי כמעט רבע מאה בראש המדינה, הוא משתוקק לניצחון גדול, למחווה זוהרת לעמלו, לאישור המשימה שלקח על עצמו כמושיע וגואל של רוסיה.
אבל אפילו עם תעמולה תקשורתית תמידית ומשטרה חשאית שמחפשת אחר חתרנים, חגיגה כזו עלולה להתברר כקשה להשגה. פוטין מתמודד עם כלכלה מקרטעת ואינפלציה גוברת, מטחנת בשר תמידית במלחמה שהתברר לו שאי אפשר לנצח בה, אוצר שחורק תחת הוצאות צבאיות שבשנה הבאה יתבעו כמעט שליש מהתקציב, ומחסור לא רק בסחורות שהוטלו עליהן עיצומים אלא אפילו בבנזין ובסולר.
מהסיבה הזו הוא החליט לצעוד בדרך שסלל סטלין, שמקומו הרשמי בהיסטוריה הרוסית עבר בשנים האחרונות שינוי דרמטי, משיקום זוחל וזהיר להלבנה כמעט מוחלטת בספרי היסטוריה: אם אינך יכול להצביע על הצלחות, תצביע על אויבים. ואין צורך להמציא את הגלגל מחדש. כפי שרוסיה רואה זאת, אויביה החיצוניים הם האימפריאליסטים המערביים – ארצות הברית ונאט"ו – בתוספת הנאצים האוקראינים. אויביה הביתיים הם הבוגדים, המרגלים – והיהודים.
המעבר של רוסיה למדינה ניאו-סטליניסטית הוא חדשות רעות עבור עולם. הוא הרבה יותר גרוע עבור 150 אלף היהודים שנותרו ברוסיה. "הנה אנחנו", כתב המשורר הרוסי היהודי לב רובינשטיין למחרת הפוגרום בדגסטן. "צופים במהומה טרופה ומטורפת במחצ'קלה. עד כה, רק במחצ'קלה. מילות המפתח הן 'עד כה'…"
