אין להכחיש את התמיכה הברורה והאיתנה שמעניק הממשל האמריקני למדינת ישראל במלחמתה בחמאס. הריחוק והקרירות שאפיינו את היחסים בין הממשלים עקב הרפורמה המשפטית נמוגו כלא היו לאחר אירועי 7 באוקטובר. בין אם מדובר במשלוחי תחמושת או בשיתוף פעולה מודיעיני, הענקת גיבוי מדיני או שליחת נושאות מטוסים לאזורנו – הנשיא ביידן וממשלו התייצבו בנחישות מאחורי ישראל בשעתה הקשה.
ואולם, יש סיבות טובות לחשוב שעם חלוף הזמן חילוקי דעות עקרוניים בין הממשלים יצוצו ויתגברו. בהתאם לכך, עלינו לעמוד על נקודות החיכוך הפוטנציאליות ולנסח את המענה הישראלי הנכון להן. חילוקי הדעות שצפויים לעלות הם פועל יוצא של מספר הנחות שגויות שבהן מחזיק הממשל האמריקני, הנחות שנכון לסקור בקצרה.
ההנחה השגויה הראשונה עניינה בהפרדה המלאכותית שהממשל מתעקש לערוך בין חמאס לתושבי רצועת עזה. על פי הנרטיב האמריקני, חמאס אינו מבטא סנטימנט ציבורי פלסטיני רחב ועמוק אלא את קנאותם של קומץ ג'יהאדיסטים מאורגנים הנתמכים על ידי איראן. לפי הקו הרשמי שבו נוקט הממשל, חמאס אינו מייצג את הפלסטינים בעזה ואינו זוכה לתמיכתם. הוא אינו אלא תפוח רקוב שהניב עץ פלסטיני בריא.
ההנחה השגויה השנייה שעלינו להצביע עליה היא זו הרואה ברשות הפלסטינית חלק מהפתרון לסכסוך, ולא חלק שונה של אותה הבעיה. ביטוי לכך ניתן למצוא ברצון האמריקני למסור את המפתחות לניהולה של רצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית עם שוך המערכה הצבאית. לפי התפיסה האמריקנית, הרשות הפלסטינית מבטאת מתינות. אבו-מאזן ומנגנוניו אינם ביטוי שונה לאותו רדיקליזם פלסטיני אנטי-ציוני, כי אם ניגודו. הצידוד ברשות הפלסטינית נובע למעשה מהמשך הדבקות האמריקנית בחזון שתי המדינות, גם לאחר אירועי 7 באוקטובר.
הנקודה השלישית נוגעת לגבולות הגזרה הצבאיים והמדיניים שמציב הממשל. בעוד שאין להם התנגדות לכך שישראל תפגע בתשתיות טרור או תחסל את פעילי ומנהיגי חמאס, מהלכים אחרים – ביניהם סיפוח חלק משטח הרצועה, עידוד הגירה מרצון של פלסטינים מרצועת עזה או הקמתה של התיישבות ישראלית מחודשת בשטחה – נדחים על ידם על הסף. ארסנל הכלים האמריקני להתמודדות מול התוקפנות הפלסטינית הינו אנכרוניסטי. הממשל דבק בסט של כלים משנות התשעים – למשל: מסירת שטחים תמורת שלום – אף שחלפו מאז כבר שלושה עשורים שבהם התברר שאינם מסייעים בפתרון הבעיה.
על כל אלה יש להוסיף נקודה נוספת והיא מדיניותו של ממשל ביידן במזרח התיכון. מדיניות זו, הכוללת דגש רב על דיפלומטיה ודגש מועט בלבד על יוזמה ופעילות צבאית, הכזיבה. דבר זה בא לידי ביטוי לא רק בשלל המתקפות שהאמריקנים חוטפים על בסיסיהם באזור מאז 7 באוקטובר (ללא מענה צבאי משמעותי מצדם) אלא עוד לפני כן ביחסו של הממשל כלפי איראן שהפכה לגורם המעמיד בסכנה את הסדר הבינלאומי. שלא כמו העמידה הנחושה שמגלים האמריקנים מול רוסיה בחזית האוקראינית, במזרח התיכון אימפריית הרשע של איראן השתלטה כבר על מספר מדינות (עיראק, סוריה, לבנון, תימן) מבלי שנתקלה בהתנגדותה הנחרצת של המעצמה החזקה בעולם.
על ממשלת ישראל ואוהדיה מעבר לים לעמוד בתוקף על הנחות שגויות אלה ולפעול לקידומה של תוכנית פעולה שונה המושתתת על הנחות יסוד שונות בתכלית.
ראשית, עלינו להבהיר שאף שלא כל הפלסטינים משתייכים לחמאס, מסה קריטית בקרבם רואה בעין יפה את פועלו, חולקת עם הארגון את שאיפותיו ונמנעה מלהפגין ולו מידה קטנה של התנגדות מוחשית לצעדיו. עובדה מצערת זו הופכת את האתגר ברצועת עזה לרציני יותר ולו מפני שכל רצון אמריקני לקיים איזשהו ממשל עממי עצמאי ברצועה חייב לקחת בחשבון ששנאת יהודים והרצון לגרשם ולהשמידם הם מנת חלקם של עזתים רבים.
שנית, חשוב שנבהיר שגם אם הרשות הפלסטינית אינה מגלה רצחנות כה מרחיקת לכת כגון זו שגילה חמאס, בכל זאת מדובר במנגנון שדם יהודי מרוח על ידיו. הרשות משלמת כספים למשפחות מחבלים, פעיליה השונים לקחו חלק בפעולות טרור בעבר והיא מחנכת דורות של פלסטינים את דרך השנאה והאלימות. מעבר לזה, מדובר במנגנון מושחת שכבר עתה אינו מצליח לשלוט במחנות הפליטים בגדה – ועל כך תעיד פעילות צה"ל הענפה בהם – ואין שום סיבה להאמין שיצליח לשלוט על רצועת עזה.
שלישית, על מדינת ישראל לעמוד על כך שטרור נגד אזרחי ישראל יענה לא רק במכות צבאיות קשות אלא גם במקלות מדיניים וטריטוריאליים. על הפלסטינים ברצועת עזה וביהודה ושומרון להפנים שלתוקפנות יש מחיר טריטוריאלי ודמוגרפי כאחד. עלינו לזכור שמטרת הטרור היא לזרוע פחד וייאוש בקרב אזרחי ישראל, פחד וייאוש שיוליכו בפנטזיה הפלסטינית לנטישת יישובים ואדמות. לכן התשובה לטרור חייבת לגעת בדיוק במקום הזה- התיישבות יהודית בשטחי ארץ ישראל.
לבסוף, על ישראל לדחוף למעורבות ופעילות אמריקנית תקיפה הרבה יותר במזרח התיכון. את איראן וגרורותיה יש לעצור ולא נראה כי ישנה חלופה לפעולה מלחמתית נגדה. אל לנו לצפות כי משטר האייתוללה יקרוס מעצמו, בדומה למשטר הקומוניסטי בברית המועצות. להיפך, עלינו לצפות שאיראן רק תלך ותגביר את תוקפנותה. אם זו התוקפנות שאיראן מגלה כאשר אינה מעצמה גרעינית – נותר רק לדמיין באילו צעדים תנקוט באזור לו תשים את ידה על הפצצה. אף שלישראל יש תפקיד מרכזי בבלימתה של איראן, האחריות לאכוף את הסדרה העולמי במזרח התיכון מוטלת על כתפיה של ארצות הברית של אמריקה.
כשם שהצבא הישראלי מגלה נחישות ויוזמה בשדה הקרב, כך ממשלת ישראל ואוהדיה מעבר לים צריכים לגלות נחישות ויוזמה דומות בשדה המדיני. עלינו להבהיר ולהתעקש כי מה שהיה לפני 7 באוקטובר לא ישוב ויהיה. כשם שעלינו להודות לאמריקנים על תמיכתם האדירה, כך עלינו לפקוח את עיניהם – כידידים קרובים – על הנחותיהם השגויות.
