עם פרוץ המלחמה, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להצטרף למספר קבוצות שעוסקות בהסברה. הקבוצות רחשו פעילות של הפצת סרטונים, תיוגים, תמונות, ובעיקר מסר אחד ברור: רצחו אותנו, טבחו בנו, חטפו לנו תינוקות, ואין שום הבדל בין חמאס לדעאש.
אומנם נראה שהמסר הובן בעולם, אבל חודש לתוך המלחמה, ההסברה הישראלית נמצאת בקיפאון ואין אף מסר חדש להעביר. בעולם מתעוררים יום יום לתמונות של ההרס בעזה, מאות אלפי פליטים, בתי חולים מותקפים, ואנו נאלמנו דום. אם לא נתעורר, לשתיקה הזו יהיה מחיר.
יותר ויותר ארגונים ואזרחים במערב מצטרפים לקריאה הפשטנית "הפסקת אש עכשיו". כולנו יודעים מה המשמעות של קריאה זו: כניעה מוחלטת לחמאס, ויתור על בנינו ובנותינו החטופים, ותרומה להתאוששות הטרור מהמכות הקשות שצה"ל הנחית עליו. אבל רוב העולם לא מבין את זה, והקריאה להפסקת אש נתפסת עבורם כצעד הומניטרי הכרחי ומובן מאליו להפחתת הסבל האזרחי.
אני לא יודע מה המסר הנכון והפשוט שיסביר לעולם שהפסקת אש בעזה היא בפועל פרס לחמאס, שימיט עוד סבל ומוות על כל תושבי האיזור. אני כן יודע שהמסר הזה לא קיים כרגע. קבוצות ההסברה דוממות. אין כיוון, אין הכוונה, והנרטיב של השבעה באוקטובר כבר לא מעניין את רוב העולם. הם רוצים הפסקת אש.
לוחמי צה"ל עושים עבודת קודש ונלחמים כמו אריות להגן על תושבי ישראל ולמוטט את החמאס, והעורף כולו עסוק בעזרה לזולת. אבל אסור להפקיר את זירת ההסברה למתנגדינו. בעולם רווי יצירתיות, קמפיינים, וחתירה מתמדת לתוכן חדש – ישראל חייבת להבין כיצד ליצר מסר חדש ונרטיב חזק. כזה שיסביר לעולם למה צה"ל חייב לעקור את החמאס מהשורש, למה כל הסבל והמוות שהעולם רואה מעזה הוא תוצאה ישירה של החמאס שלא נכנע ומתחבא בחסות אוכלוסייה אזרחית. אם לא נמצא את הנרטיב שיסביר לעולם למה ניצחון מוחלט של ישראל על החמאס בכל רחוב ובית בעזה הוא דבר שאי אפשר לוותר עליו, אז הלחץ הבינלאומי על ישראל ילך ויגדל, ובכך יקשה על הלחימה של חיילנו ואף יזיק לישראל ביום שאחרי.
הגיע הזמן לשלב ב' של ההסברה הישראלית – ולייצר תכנים ומסרים חדים, מנומקים, יצירתיים ומשכנעים, כדי שנוכל להמשיך להילחם בכל הכוח עד לניצחון.
