1
מאפייני המחאה נגד חוק הלאום, משתתפיה ותכניה, מסגרו את האירוע למשמעות שספק אם תועיל למי שעמד מאחוריה. בשונה ממחאת הדרוזים שהתקיימה בדיוק לפני כשבוע ולא רק שהייתה המונית, אלא גם סחפה חלקים ממרכז הקונצנזוס הישראלי, מחאת הערבים פלסטינים התבררה כאירוע מבודד. גם אם מארגניה מ'ועדת המעקב העליונה' ניסו לשוות למחאה אופי כלל- ישראלי, לצמצם את תופעת הנפת דגלי פלסטין ולהקנות לה הקשר של מאבק אזרחי בענייני שוויון, הרי שהתוצאה הייתה הפוכה.
על הבמה ניצבו עמוס שוקן ואווה אילוז ופחות מכך ייצוגים של הקונצנזוס הישראלי. יובל דיסקין לא היה בכיכר וגם לא ברחבת מוזיאון תל אביב. כך גם תמיר פרדו, ואפילו נציגי פרקליטות המדינה לשעבר נעדרו משם. האירוע שיקף את החיבור הפוליטי הקלאסי בין המנהיגות הפוליטית הערבית פלסטינית, שולי השמאל הישראלי נוסח מרצ וחלק מארגוני החברה האזרחית הישראלית, כמו 'סיכוי', הנוטים רעיונית אל אותם שוליים.
2
אופייה זו של המחאה מאפשר שוב לסמן ביתר שאת את גבולות הקונצנזוס הרעיוני הישראלי במה שנוגע להגדרות הזהות השורשיות של המדינה. הרעיון המחבר בין כלל משתתפי ההפגנה מהצד הערבי-פלסטיני ומהצד היהודי הוא לא רק הכמיהה למציאות של שוויון על בסיס הגדרות אזרחיות-אישיות, אם כי החתירה לשינוי יסודי בדמותה של המדינה באמצעות כרסום הדומיננטיות של הרכיב היהודי-אתני כתנאי יסודי ליצירת שוויון אזרחי. לשון אחר, זו גישה הקושרת בין מימוש השוויון האזרחי-אישי לבין מימוש השוויון הלאומי-קולקטיבי.
זו כנראה הסיבה שלא רק דיסקין, פרדו ולדור נעדרו מן האירוע, אלא גם נציגיה הבכירים של סיעת 'המחנה הציוני', ואולי זו גם הסיבה שסמלית ההפגנה שהחלה בכיכר הקרויה על שמו של אחד מגדולי המנהיגים הציונים המובהקים שקמו לישראל, נעה פיזית מהמתחם (הציוני) של 'כיכר רבין' אל המרחב הלכאורה ניטראלי יותר של מוזיאון תל-אביב, המעוקרת יותר ממשמעותית סמלית, כזו המדגישה את הרעיון הציוני-יהודי.
3
המחאה אתמול מאירה באופן מלוטש ואמיתי הרבה יותר את מה שהתרחש שבוע לפני כן באותה הכיכר – מחאת הקהילה הדרוזית. לא מעט כתרים וציפיות נקשרו למחאה הזו שבה נטלו חלק כתשעים אלף בני אדם. השיח הפוליטי שנקשר אליה ביקש להציג את האירוע כרעידת אדמה רעיונית של מרכז הקונצנזוס הישראלי וכמאבק עקרוני על דמותה של המדינה ועל הקוד המוסרי שלה.
והנה, מתוך ההשוואה בין שני האירועים שלכאורה מקורם באותו עניין נחשפים גם רבדיה של האמת החברתית פוליטית מבעד להררי הסיסמאות. לא ערך השוויון והצדק המוחלטים עמדו לרגלי משתתפי מחאת הדרוזים. הקהילה הדרוזית מעולם לא התכוונה לראות בעצמה מובילי תהליך לשינוי חברתי ותפיסתי המרסק את הגדרת המדינה כיהודית-ציונית, אלא ביקשה להבטיח את זיקתה למרכז הפוליטי הישראלי ולהבטיח כי יישמרו קווי הנבדלות בינה ובין זו הערבית-פלסטינית שהפגינה אמש. גם תומכיה ומחבקיה היהודים לא ביקשו כנראה למוטט את הסדר הרעיוני הציוני העמוק, אם כי את הסדר הפוליטי הנוכחי המצוי מעל פני השטח. לכן יותר מאשר אמת רעיונית מוצקה שעמדה מאחוריהם, הם ביקשו לרכב על גבה של מחאת הדרוזים לצרכים הרבה יותר ארציים.
4
המחאה הערבית-פלסטינית שפכה אור גם על חולשת המערכת הפוליטית הערבית. יכולת הגיוס של ההמונים התבררה כמוגבלת ויותר מכך סדקים נפערו בין גורמי הכוח הפוליטיים השונים שהיו מעורבים באירוע. בהקשר הזה בלטה עניינה של 'ועדת המעקב העליונה' בראשות מחמד ברכה, שהיא הגוף הפוליטי החוץ פרלמנטארי להוביל את המחאה על חשבון 'הרשימה הערבית המשותפת' בראשות איימן עודה. זו האחרונה אמנם נתנה ידה למהלך, אבל לא יזמה אותו והלכה לאורך הדרך צעד לאחור מבחינת הובלת ההתנגדות הכלל מגזרית לחוק הלאום. הפער שהסתמן בעניין אינו מקרי ונתן ביטוי לאסטרטגיה שמובילה 'הרשימה המשותפת' בשנים האחרונות המאופיינת דווקא בריכוך יחסה לממסד הישראלי ובשיתוף פעולה סביב תוכנית החומש הממשלתית שעלותה מבחינת המגזר הערבי מגעת ל-12 מיליארד שקלים.
ובמבט קדימה, מה ניתן לגזור ממחאת הקהילה הערבית-פלסטינית להמשך?
כישלון האירוע צפוי למוסס עוד יותר את הביקורת כלפי חוק הלאום, אך בעיקר יאפשר לתומכיו לקשור מחדש בין המיעוט הערבי פלסטיני ובין גורמי השמאל בישראל, על משקל האמרה הידועה מהבחירות האחרונות אודות האוטובוסים, במימון השמאל הישראלי, הנושאים מצביעים ערביים לקלפיות כדי להשפיע על תוצאותיהן.
אלו הן חדשות גרועות במיוחד לגורמי השמאל הישראלי וקצת פחות מכך עבור המיעוט הערבי. העובדה כי הרשימה המשותפת של ח"כ איימן עודה לא הציבה את עצמה בחזית המחאה תסייע לה כנראה לרכך את האפקט של האירוע. היא תבקש כנראה להמשיך בשיתוף הפעולה עם ממשלת נתניהו סביב קידום מהלך ההשתלבות הכלכלית של המיעוט הערבי וכל זאת במקביל למס השפתיים של המשך גילויי ביקורת, גם אם מרוככת בטיבה, על חוק הלאום.
מנקודת מבטה של הממשלה, החדשות הטובות הן שמחאת המיעוט הערבי פלסטיני כמו שרטטה מחדש והחזירה את גבולות הקונצנזוס הרעיוני בישראל. הדבר ישמש אותה בהתנהלות הנוכחית מול הדרוזים ובמשא ומתן עם הדרוזים לריכוך עמדתם כלפי חוק הלאום. מעבר לכך, בראייה לטווח הזמן של שנת 2019 דבר כנראה ישמש אותה במערכת הבחירות הבאה. חוק הלאום יהפוך לנייר הלקמוס החדש המגדיר את גבולות המערכת הישראלית ואת יסודות הקונצנזוס הפנימיים בתוכה, על אחת כמה וכמה את קווי הנבדלות בין החברה היהודית לזו הערבית-פלסטינית.
ואולם, בהקשר הזה, יש לקוות כי הממשלה תדע להתנהל בתווך שבין עניינה הפוליטי וגם הסמלי בחידוד הגדרות הזהות של החברה היהודית בישראל לבין האינטרס העמוק שיש לה ביצירת פלטפורמות שתכליתן שילובו של המגזר הערבי במערכת הישראלית, המחייב אותה גם לניתוח מדויק ורגיש של האירוע אתמול, המביא בחשבון את הניואנסים הפוליטיים הפנימיים שהתגלעו בתוך מגזר הערבי סבב המחאה בכיכר ומוזיאון ת"א. זוהי התבוננות שאינה נשאבת לתוך השיח הפוליטי גדוש הסיסמאות, וכזו המאפשרת לראות בסיטואציה גם את ההזדמנויות הגלומות בה למימוש האינטרס הלאומי הישראלי שממשלת נתניהו עשתה לא מעט בשנים האחרונות כדי לקדמו.
